לעתיד לבוא, גבולות הקדושה יתרחבו באופן חסר תקדים, ושפע עצום של עולים לרגל ינהר לירושלים מכל רחבי העולם. באותה עת, אפילו החפצים החוליים והפשוטים ביותר יקבלו מעמד של קדושה, והמקדש יתמלא בקהל רב ובמנחות שישנו את פני העבודה בו.
הפרשנים מבארים תחילה את המונחים המרכזיים בפסוק: מְצִלּוֹת הַסּוּס הם הפעמונים, הזגים והתכשיטים התלויים על צווארי הסוסים או בין עיניהם, אשר מקשקשים ומשמיעים קול בעת הליכתם [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. הַסִּירוֹת הן הקדירות ששימשו במקדש לבישול בשר הקורבנות או לפינוי הדשן והאפר [רש"י, מצודת ציון], ואילו כַּמִּזְרָקִים הם הספלים המיוחדים שבהם קיבלו הכוהנים את דם הקורבנות כדי לזורקו על המזבח [מצודת ציון].
בביאור המילים עַל־מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה', מציגים המקורות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפעמונים עצמם יוקדשו כתרומה לבית המקדש, ומהם יתיכו וייצרו הכהנים כלי שרת, קדירות ומזרקים. באשר למקורם של סוסים אלו, יש הסבורים כי מדובר בשלל שיילקח מסוסי האויבים שימותו במגפה, והכלים שייעשו מהם ישמשו לזיכרון [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, אחרים מסבירים כי אלו יהיו סוסיהם של עולי הרגל הרבים שיגיעו לחוג את חג הסוכות, אשר יתרמו את קישוטי סוסיהם למקדש [אבן עזרא, רד"ק].
גישה אחרת מפרשת כי לא מדובר בהתכת הפעמונים, אלא בכך שהעמים הבאים לירושלים יהיו כה מלאי יראה והכנעה, עד שיחקקו ויכתבו ממש את המילים "קודש לה'" על פעמוני סוסיהם. הדבר ייעשה מתוך גאווה וכתפארת על כך שהם משתתפים בעלייה לרגל, ויהיה ברור לכל כי חפצים אלו הוקדשו לחלוטין ואין לקחת מהם לשימוש חול [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירושים המעשיים, יש המעניקים לפסוק רובד סמלי ומרחבי. יש המפרשים כי קדושת ירושלים תתרחב עד למרחק שבו סוס מסוגל לרוץ ביום אחד [מלבי"ם, רד"ק]. ברובד רעיוני נוסף, הסוס מסמל את כוחות הטומאה ושרי אומות העולם, ולעתיד לבוא תבער הטומאה מן הארץ וגם כוחות אלו יתהפכו לקדושה וישמשו במרכבת ה' [אהבת יהונתן].
חלקה השני של הנבואה, וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מתאר את השינוי שיתחולל בכלי המקדש, והפרשנים נחלקים לגבי מהות ההשוואה בין הסירות למזרקים. יש המפרשים זאת כשינוי באיכות הכלים: הסירות הפשוטות, ששימשו עד כה לפינוי דשן, ישודרגו וייעשו מזהב ומכסף טהור, בדיוק כמו המזרקים המכובדים [רש"י, מצודת דוד].
לעומתם, פרשנים אחרים רואים בכך תיאור של כמות. בשל ההמון העצום של החוגגים מכל העמים שיביאו עמם קורבנות, יזדקקו במקדש למספר כה רב של קדירות לבישול הבשר, עד שכמותן תהיה עצומה כמו כמות המזרקים [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה]. גישה שלישית וייחודית מסבירה כי מדובר בשינוי ייעוד: מרוב קורבנות, המזרקים הרגילים לא יספיקו כדי להכיל את כל הדם, והכוהנים ייאלצו להשתמש גם בסירות הבישול כמזרקים לכל דבר, כדי לקבל בהן את הדם ולזורקו על המזבח [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].