אחרית הימים מביאה עמה מערכה צבאית אימתנית וחסרת תקדים אל שערי ירושלים. ברית של אומות העולם מתקבצת לעיר, זורעת הרס וחורבן זמניים, אך מתוך השבר הגדול נסללת הדרך להתערבות אלוהית ישירה ולטיהור העם.
ה' הוא שמעורר את רצונן של האומות ונוטע בלבן את הדחף להתאסף ולעלות למלחמה [רד"ק, מלבי"ם]. יש המזהים כוחות אלו עם צבאות גוג ומגוג [מצודת דוד], בעוד אחרים רואים בכך התנגשות עולמית רחבה הכוללת את אדום וישמעאל [מלבי"ם, אברבנאל]. האומות יגיעו דווקא לארץ ישראל, שכן שם נגזר עליהן ליפול ולאבד את כוחן [אהבת יהונתן].
הפלישה לעיר מתוארת כאכזרית וחסרת פשרות. המילה וְנָשַׁסּוּ מתפרשת מלשון רמיסה, ביזה ושלל [מצודת ציון, רד"ק]. צבאות האויב יחריבו את המבנים וירמסו את אבניהם [מצודת דוד]. עם זאת, לחורבן זה ישנה מטרה רוחנית עמוקה: הבתים הללו נבנו בטומאה על ידי אומות אחרות ששלטו בעיר, והריסתם הכרחית כדי שירושלים תוכל להיבנות מחדש בקדושה מוחלטת [אהבת יהונתן].
אכזריות הפולשים לא תפסח על תושבי העיר, והנשים יפלו קורבן לאונס. המילה הכתובה בפסוק, תשגלנה, מבטאת את מעשה האונס והמשכב בפועל [מצודת דוד, מצודת ציון]. אולם, מסורת הקריאה משנה את המילה ל-תִּשָּׁכַ֑בְנָה, כדי לבטא את הדברים בלשון נקייה, מכובדת וראויה יותר [אבן עזרא, מנחת שי].
לאחר כיבוש העיר, האוכלוסייה תפוצל. חֲצִי הָעִיר יילקחו כשבויים וישהו בגלות באוהלי האויב שמחוץ לעיר [רד"ק, צאינה וראינה]. חלוקה זו של העיר אינה מקרית. היא מהדהדת את היערכותו הקדומה של יעקב אבינו, שחצה את מחנהו לשניים כדי להבטיח שפליטה תיוותר מול איומי עשיו [אהבת יהונתן]. בנוסף, הפיצול משקף את המבנה הרוחני של ירושלים: החלק החיצוני של העיר, שאינו מקודש, ייפול בידי האויב, בעוד החלק הפנימי והקדוש יישמר [אהבת יהונתן].
למרות החורבן הכבד, וְיֶתֶר הָעָם יישארו במקומם ולא יוגלו. הפרשנים מציעים מספר טעמים לעצירת הסחף. גישה אחת מסבירה כי לאויבים פשוט לא ייוותר די זמן להשלים את ההגליה, שכן הם ייאלצו להפסיק את מלאכתם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ייתכן שבשל שמועות מבהילות על מתקפת נגד מצד אומות אחרות [אברבנאל]. גישה שונה מגלה כי ה' מאפשר לאויבים לגרום להרס חלקי בלבד, כדי לחשוף את פרצופם האמיתי; כך לא יוכלו לטעון שבאו בדרכי שלום רק כדי להשתחוות בירושלים, שהרי מעשי הביזה וההגליה מעידים על כוונתם הזדונית [רש"י].
בסופו של דבר, תקופת הסבל והשבי נועדה לצרף ולטהר את העם. מתוך נקודת השפל, החצי שנותר בעיר יצא להילחם ולשחרר את השבויים, ואז ה' בעצמו יצא להילחם עבורם ולהושיעם, ממש כפי שעשה בקריעת ים סוף [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].