יום הגאולה העתידי מתאפיין במצב מעבר קוסמי ותודעתי, שבו חוקי הטבע המוכרים משתנים. המציאות באותו זמן תהיה ייחודית, נטולת הגדרות מוחלטות של יום ולילה, ותשקף מצב ביניים של בירור רוחני והיסטורי.
ברובד המילולי, הפרשנים נדרשים לבאר את צמד המילים המנוגדות המופיעות בפסוק. המילה יְקָרוֹת מתפרשת לרוב כאור בהיר, נעים ויקר [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או כאור השחר המאיר על ההרים והולך ונעלם [רש"י]. מנגד, המילה קִפָּאוֹן מתארת מצב של חושך עבה, קפוא וסמיך כקרח [רש"י, מצודת ציון], או תחושת קור ואור שאינו נעים [ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית מציעה כי המילה יְקָרוֹת מתייחסת לעננים עבים, כך שהפסוק שולל הן את קיומו של האור והן את קיומם של העננים [אבן עזרא].
מעבר למשמעות הפיזית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מצב היסטורי ונפשי של חוסר ודאות. זהו זמן שאינו מאופיין ברווחה מוחלטת של אור, אך גם לא בצרה מוחלטת של חושך עבה [רד"ק, צאינה וראינה]. בתוך מציאות זו, בני ישראל יהיו נבוכים ומבולבלים, ולא ידעו להכריע האם התקופה מובילה לקראת תשועה או חלילה לאבדון [מצודת דוד].
ברובד העמוק יותר, הפסוק מצביע על שינוי רוחני דרמטי. יש המסבירים כי לעתיד לבוא יתבטל לחלוטין האור הגשמי של העולם. אוֹר יְקָרוֹת מסמל את האור העצמי של השמש, ואילו קִפָּאוֹן מסמל את האור החוזר של הירח והכוכבים, ושניהם יחדלו מלהאיר כדי לפנות מקום לאורו של ה' [מלבי"ם].
שינוי זה קשור גם ליכולת ההשגה האנושית. כתיב המילה יקפאון באות יו"ד המורה על העתיד, רומז לכך שסודות עמוקים המכוסים וקפואים מהשגתנו בעולם הזה, עתידים להתגלות ולהיות צפויים לעתיד לבוא [מנחת שי]. בזמן הגלות, האור האלוהי כה עצום עד שהוא מסנוור את עיני האדם ונדמה לו כחושך וכענן עב. אולם ביום ההוא, יתרפאו חושי ההשגה הרוחניים, ובני האדם יוכלו להכיל את האור העליון במלואו מבלי שיחשיך או יקפא [אהבת יהונתן].