המפגש עם הממד הנבואי מטלטל את גופו ונפשו של האדם עד לקצה גבול היכולת. התגלות המלאך משתנה ומתאימה את עצמה כדי לאפשר תקשורת, אך הרישום הפיזי של החרדה נותר עמוק בגופו של הרואה.
כאשר דניאל רואה דמות כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם, מדובר בשינוי מכוון. המלאך לובש צורה אנושית כדי להסיר מדניאל את החרדה המשתקת שאחזה בו [מצודת דוד]. גישה מעמיקה יותר מצביעה על כך שבתחילה החיזיון היה בדרגה רוחנית גבוהה מדי, אך כעת הוא מתגשם לצורה "עבה" ונמוכה יותר של אדם, מה שמאפשר לדניאל לשאת את המראה מבלי לקרוס [יוסף אבן יחיא]. הדמות נֹגֵעַ עַל־שְׂפָתָי, ופעולה זו היא שפותחת את פיו ומעניקה לו את היכולת הפיזית לדבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפעלים המציינים דיבור מלמדת שדניאל פנה אל המלאך באופני התבטאות שונים, קשים ורכים כאחד [יוסף אבן יחיא].
דניאל פונה אֶל־הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי, הוא המלאך שהופיע כעת בדמות האדם [מצודת דוד], ומתאר את השבר הפיזי שחווה. הוא מסביר כי בַּמַּרְאָה – מעצם הראייה של החיזיון הראשון והגדול, עוד בטרם נדרש לדבר – הוא כבר איבד את כוחותיו [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מוסיף כי דניאל טוען כאן טענת קל וחומר: אם עצם המראה רוקן אותו מכוח, כיצד יוכל לגייס את הכוח הגדול יותר הנדרש לפעולת הדיבור?
כדי להמחיש את עוצמת החרדה, דניאל אומר נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי. הפרשנים מסכימים כי המילה צִירַי מושאלת מעולם הבניין ומתארת כל דבר התקוע בתוך דבר אחר, בדומה לצירי דלתות התקועים בחורי המפתן. בהקשר של גוף האדם, הכוונה היא לראשי העצמות וחיבורי האיברים. מרוב רטט, חרדה ואימה, דניאל חש כאילו איבריו הפנימיים נעקרו ונשמטו ממקומם. משום כך וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ – הוא לא הצליח להחזיק מעמד, וכוחו עזב אותו לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].