דניאל עובר כאן לתיאור אישי בגוף ראשון, ומשתף בתקופה של צער עמוק וסיגופים שגזר על עצמו. הפרשנים מציעים מספר סיבות לכך שדניאל היה מִתְאַבֵּל. הגישה המרכזית קושרת זאת לאירועים ההיסטוריים של אותה תקופה, ובראשם החורבן והשלכותיו [ביאור שטיינזלץ]. באופן ספציפי, דניאל כאב את החלטתו של המלך כורש לחזור בו ולבטל את אישורו לבניית בית המקדש השני, בעקבות מכתבי השטנה ששלחו צרי יהודה [רש"י, מצודת דוד]. גישה נוספת מסבירה שהאבל נבע מהחזון הנבואי הקשה שנגלה אליו, אשר רמז על התארכות הגלות [מצודת דוד]. מנגד, יש הרואים באבל זה תהליך יזום של הכנה רוחנית; דניאל מנע מעצמו תענוגות גופניים כמו לחם איכותי, בשר, יין ושינה, כדי להשפיל את החומר ולרומם את השכל והנפש האלוהית, וכך להכשיר את עצמו לקבלת שפע הנבואה ללא מפריעים גופניים [יוסף אבן יחיא].
באשר למשך הזמן, שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים, הדעה המקובלת היא שמדובר כפשוטו בעשרים ואחד ימים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תקופה זו מעוררת קושי, שכן היא חלה בחודש ניסן, ומשמעות הדבר היא שדניאל התענה ונמנע משתיית יין אפילו במהלך חג הפסח. עיכוב זה של עשרים ואחד ימים מקביל בדיוק למאבקו של המלאך בשרו של מלך פרס, שמנע ממנו להגיע אל דניאל עד היום העשרים וארבעה בחודש [אבן עזרא].
לצד ההבנה המילולית, יש המפרשים את שלושת השבועות באופן סמלי, כרמז לשלוש המלכויות שעתידות לשלוט בישראל [מלבי"ם]. גישה ייחודית ושונה לחלוטין מפרשת את המילה שבועים כשבועות של שנים, כלומר עשרים ואחת שנות אבל. שנים אלו חופפות ברובן לתקופה שמתחילת שלטונו של דריווש המדי ועד השנה השנייה לדריווש הפרסי, אז נבנה המקדש מחדש [רש"י].