דניאל, פרק י׳, פסוק ב׳

בַּיָּמִים הָהֵם דניאל שרוי בצער עמוק ומשתף כי אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל בעקבות החלטת המלך כורש לבטל את בניית בית המקדש, וכן בשל חזון נבואי שרמז על התארכות הגלות. לצד הכאב ההיסטורי, אבל זה שימש גם כהכנה רוחנית יזומה שבה מנע מעצמו תענוגות גופניים כדי לזכך את נפשו לקראת קבלת נבואה מאת ה'. תקופת אבלו נמשכה שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים, כלומר עשרים ואחד ימים כפשוטם, פרק זמן המקביל לעיכובו של המלאך שנאבק בשרו של מלך פרס בדרכו אליו. תענית זו נערכה בחודש ניסן, כך שדניאל נמנע משתיית יין ומאכילה רגילה אפילו במהלך חג הפסח. עם זאת, יש המבינים את מניין השבועות באופן סמלי כרמז לשלוש המלכויות שישלטו בישראל, או כעשרים ואחת שנות אבל רצופות שנמשכו עד לבניית המקדש מחדש.