תארו לעצמכם שקרה מקרה עצוב, ואדם נמצא ללא רוח חיים בשדה כשאיש אינו יודע מי פגע בו. מי לוקח אחריות על מצב כזה? התורה קובעת שהאחריות הכבדה מוטלת על הקהילה שגרה הכי קרוב למקום. לשם כך נאספים וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר, שהם המנהיגים של אותה עיר קרובה. בניגוד לשלבים קודמים שבהם הספיקו רק כמה שופטים בודדים, לשלב החשוב הזה חייבים להגיע כל זקני העיר יחד, אפילו אם הם רבים מאוד.
כשהם מגיעים, הם יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם. זו לא רחיצה רגילה של ניקיון, אלא מעשה סמלי. המנהיגים בעצם מכריזים: כשם שהידיים שלנו נקיות עכשיו, כך אנחנו נקיים מכל אשמה. הם מראים שאין להם שום קשר למעשה החמור שקרה, ושהם לא התעלמו מהמצב אלא עשו כל מה שביכולתם כדי למצוא את האשם.
פעולת הרחיצה המיוחדת הזו מתקיימת עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. הזקנים יורדים אל תוך הנחל ורוחצים את ידיהם ממש מעל העגלה שהובאה לטקס. אסור להזיז את העגלה למקום אחר, ובמקום שבו עורכים את הטקס, שם גם קוברים אותה. המילים הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה גם מזכירות לנו הלכה חשובה, שהעגלה שנבחרה לטקס הייתה חייבת להיות חיה בריאה ושלמה לחלוטין לפני כן, ולא עגלה חולה.