מציאות הגלות במצרים חושפת פרדוקס עמוק: המנגנונים שנועדו לשבור ולהחליש אומה, הופכים לזרז המרכזי לצמיחתה ולהתעצמותה. ההתנגשות בין התכנון האנושי לרצון האלוהי מוצגת במלוא עוצמתה.
בדרך הטבע, עינוי וסבל גורמים למיעוט הילודה ולהיחלשות הגוף [שפתי חכמים, פרדס יוסף]. אולם כאן התרחש פלא, ובני ישראל התרבו כאילו חיו בימי שלום ושלווה וללא כל שעבוד [אבן עזרא, רשב"ם, הטור הארוך]. השימוש בלשון עתיד במילים וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ וכן כֵּן יִרְבֶּה מצביע על מאבק של כוונות ומחשבות: ככל שהמצרים נתנו את ליבם ותכננו לענות את ישראל, כך ה' נתן את ליבו להרבות אותם [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד]. יש כאן אירוניה אלוהית מובהקת מידה כנגד מידה: המצרים אמרו "פן ירבה", ורוח הקודש משיבה להם "כן ירבה" – המזימות שלכם לא יועילו [רש"י, תורה תמימה, קאסוטו, הטור הארוך].
מעבר לנס ההתרבות, לעינוי הייתה מטרה פנימית של זיכוך העם, בירור הטוב מן הרע והכנתו לקבלת התורה [אור החיים, חומש קה"ת]. ה' העניק לישראל כוחות מיוחדים כדי שיוכלו לעמוד בעבודה הקשה, וככל שהמצרים הכבידו את העבודה, כך ה' הרבה אותם כדי שיהיו מספיק ידיים עובדות [אור החיים]. עדות מעניינת להשגחה זו ניתן לראות בשבט לוי; מכיוון שלא היו נתונים לגזרת השעבוד והעינוי, הם לא זכו לאותו נס של התרבות עצומה, ולכן מספרם במפקדי בני ישראל היה קטן משמעותית משאר השבטים [הטור הארוך, פרדס יוסף].
המילה יִפְרֹץ מתארת פריצת גבולות, בדומה לאדם הפורץ ושובר גדר פיזית. בני ישראל עברו את חוקי הטבע של הפריה והרביה [אבן עזרא, שד"ל, הטור הארוך]. פריצה זו לא התבטאה רק במספרים עצומים, אלא גם בתוספת של כוח פיזי, גבורה ואנשי חיל [העמק דבר, שד"ל, מלבי"ם], ואף מרמזת על זכייה בעוצמה שלטונית בעתיד [פני דוד].
התעצמות זו הובילה לתגובה קשה מצד המצרים. המילה וַיָּקֻצוּ מבטאת תחושת מיאוס עמוקה, עד כדי כך שהמצרים קצו בחייהם שלהם [רשב"ם, רש"י]. בני ישראל לא הסתגרו באזור מוגבל, אלא התפשטו בכל מקום, ונוכחותם התמידית גרמה למצרים לאבד כל שמחה בחייהם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מה שהחל כחשש פוליטי של המלך פן יצטרפו לאויב, הפך לשנאה ומיאוס של העם המצרי כולו, מה שהפך גם את האזרחים הפשוטים לשותפים באשמה [מלבי"ם, בכור שור, ביאור יש"ר].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת המיאוס הזה, תוך קשירת המילה לשורש קו"ץ. גישה אחת מסבירה שבני ישראל נדמו בעיני המצרים לקוצים מכאיבים [רש"י, תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים שהמצרים הם אלו שהרגישו כקוצים פחותי ערך לעומת בני ישראל שהצטיירו כאנשים חשובים ורמי מעלה. המצרים חשו כקוצים העומדים להיעקר מאדמתם כדי לפנות מקום לנטיעה משובחת יותר [כלי יקר, העמק דבר, תורה תמימה]. פירוש נוסף מדמה את המצרים לעץ קוצני, שקל להיכנס לתוכו אך קשה לצאת ממנו בגלל הקוצים; כך המצרים פיתו את ישראל לשעבוד תחילה בדברים רכים, אך סירבו לשחררם לאחר מכן [כלי יקר, אלשיך].
אולם, גם למיאוס ולשנאה המצרית הייתה תכלית אלוהית נסתרת. העובדה שבני ישראל הפכו לקוץ בעיני המצרים והיו מאוסים עליהם, נועדה להגן על בנות ישראל. כך נמנע מהמצרים להתאוות לנשות ישראל ולפגוע בהן, מה ששמר על קדושתה וטהרתה של האומה במהלך שנות הגלות [חתם סופר].