הספר השני של התורה פותח בתיאור מעבר מתקופת האבות לתקופת היווצרות האומה בתוך קושי הגלות. פתיחה זו אינה מנותקת מהעבר, והדבר מתבטא באות וי"ו הפותחת את הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְאֵלֶּה נועדה לחבר את הסיפור אל סוף ספר בראשית, כדי להראות רצף היסטורי ותחילתו הרשמית של עול הגלות מאז הירידה למצרים [רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, בכור שור]. פרשנים אחרים רואים בחיבור זה כלי להדגשת הניגוד: התורה מזכירה שוב את תחילת הדרך כדי להבליט כיצד מקבוצה קטנה של שבעים נפש בלבד, הם פרו ורבו לממדים עצומים [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל]. רובד נוסף של המילה וְאֵלֶּה מצביע על המשכיות רוחנית, ומלמד שכשם שהאבות היו צדיקים, כך גם הבנים שמרו על צדקתם, על זהותם הייחודית ולא שינו את שמותם בגלות [ספורנו, כלי יקר, צרור המור, אור החיים].
הפסוק מונה שוב את שְׁמוֹת השבטים שכבר הוזכרו קודם לכן. הפרשנים מסכימים כי מנייתם מחדש לאחר מיתתם נועדה להראות את חיבתו של ה' אליהם. הם נמשלו לכוכבים, שה' מוציא ומכניס אותם במספר ובשם [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, גור אריה]. ההשוואה לכוכבים טומנת בחובה משמעות עמוקה: כשם שכוכבים נראים דווקא בחשיכה ומאירים את הלילה, כך צדקתם וגדולתם של השבטים מאירות לעולם גם לאחר מותם, בתקופת חשיכת הגלות [כלי יקר, צרור המור, תולדות יצחק]. מנגד, יש המסבירים שהחזרה על השמות מצביעה על שינוי מעמדם: אם בירידתם למצרים הם נחשבו רק לנספחים התלויים ביעקב, כעת כל אחד מהם הפך לראש שבט ומשפחה עצמאית [מלבי"ם].
התורה משתמשת בתיאור כפול ביחס לזמן ההגעה: תחילה לשון הווה, הַבָּאִים, ולאחר מכן לשון עבר, בָּאוּ. מחלוקת רעיונית עולה סביב שינוי זה. גישה אחת מסבירה שכל עוד יוסף היה בחיים, בני ישראל לא הרגישו את עול השעבוד. רק לאחר מותו, כשהמצרים החלו להכביד את עולם, הם הרגישו כאילו רק עכשיו הם נכנסים למצרים ומתחילים את הגלות [כלי יקר, מזרחי, דעת זקנים, חזקוני]. מנגד, יש שרואים בלשון הווה עדות לבחירתם המודעת: הם לא הגיעו למצרים רק כפליטים בעל כורחם, אלא באו מתוך רצון והסכמה לשאת בעול הגזרות [אור החיים]. פירוש לשוני אחר מציע שהמילה הַבָּאִים אינה מתארת את פעולת הכניסה, אלא משמעותה "המביאים", כלומר, השבטים הם אלו שהביאו את יעקב אביהם למצרים [אברבנאל].
הביטוי אֵת יַעֲקֹב מתפרש בפשטות כ"עם יעקב" [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. עם זאת, הצירוף מדגיש שכולם הגיעו למצרים מתוך אחדות דעים והסכמה עם יעקב, וזכותו המשיכה להגן עליהם גם שם [אור החיים, כלי יקר]. התוספת מִצְרָיְמָה באה עם האות ה"א בסופה, המחליפה את המילה "אל" [אבן עזרא], ומכוונת למדינה עצמה ולא רק לאזור המגורים [רבנו בחיי].
סיום הפסוק, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, מתייחס ברמה הפשטנית לנשותיהם וילדיהם של השבטים. הכתוב מדגיש שהם דאגו להקים משפחות ולהינשא עוד בטרם ירדו למצרים, כדי להתרחק מחוסר המוסר והזימה שאפיינו את החברה המצרית [אבן עזרא, חזקוני, כלי יקר]. בנוסף, הדבר מעיד על צניעותם, שכן כל משפחה חיה בנפרד בבית משלה [שפתי כהן]. מעבר לרובד הפשט, מתגלה כאן רובד סמלי: המילה "איש" רומזת לה', המכונה בתורה "איש מלחמה", והמילה "ביתו" מתייחסת לבית דינו של מעלה ולשכינה. בכך מלמד הפסוק שה' ופמלייתו ירדו יחד עם בני ישראל לגלות כדי להגן עליהם, להשתתף בצערם ולבסוף לגאול אותם [כלי יקר, צרור המור, תולדות יצחק, רבנו בחיי].