תארו לעצמכם שאתם מתחילים לקרוא ספר חדש, אבל המילה הראשונה בו מחברת אתכם מיד לסוף של הספר הקודם. כך בדיוק מתחיל חומש שמות. המילה וְאֵלֶּה באה להזכיר לנו את מה שקרה בסוף חומש בראשית כדי להראות שהסיפור פשוט ממשיך. היא גם מלמדת אותנו משהו מיוחד על בני ישראל: למרות שהם עברו לגור בארץ זרה, הם שמרו על הזהות שלהם, נשארו צדיקים בדיוק כמו האבות שלהם, ואפילו לא שינו את השמות שלהם.
התורה מונה שוב את שְׁמוֹת השבטים, למרות שכבר שמענו עליהם בעבר, כדי להראות עד כמה ה' אוהב אותם. ה' סופר אותם בשמם ממש כמו כוכבים. לכוכבים יש תפקיד מיוחד, הם מאירים דווקא בחושך. כך גם השבטים, המעשים הטובים שלהם האירו את העולם גם כשהיה קשה וחשוך בגלות במצרים.
כולם הגיעו למצרים יחד באחדות גדולה אֵת יַעֲקֹב, כלומר יחד עם יעקב אביהם, והזכות שלו המשיכה לשמור עליהם שם. כשהם ירדו למצרים, הם דאגו שאִישׁ וּבֵיתוֹ יגיעו יחד. כל אחד בא עם משפחתו, והם חיו בבתים משלהם. הם עשו את זה כדי לשמור על עצמם ועל הצניעות שלהם, ולא ללמוד מההתנהגות הרעה של המצרים שהיו סביבם.