הפסוק מסכם את ירידת משפחת יעקב למצרים, ומדגיש את מספרם המועט לפני התרבותם העצומה, כדי להבליט את פלאי ההשגחה האלוהית [חזקוני, הדר זקנים, דעת זקנים]. מניית בני המשפחה לצד אזכור שמותיהם מעידה על אהבת ה' אליהם, הן כפרטים בעלי זהות אישית והן כקבוצה מלוכדת, אהבה שמלווה אותם גם ברדתם לגלות [חומש קה"ת].
המילים יוצאי ירך משמשות כביטוי עדין וצנוע לתיאור צאצאים ביולוגיים [אבן עזרא, תולדות יצחק, חזקוני]. מליצה זו הייתה שגורה בעולם העתיק לתיאור הולדה [אם למקרא]. השימוש בביטוי זה נועד לדייק את החשבון ולהוציא מן הכלל את נשי השבטים, כך שהמספר מתייחס אך ורק לצאצאיו הישירים של יעקב [רלב"ג].
התורה בוחרת להשתמש בלשון יחיד, כל נפש, ולא "נפשות". רוב הפרשנים מסכימים כי בחירה זו מצביעה על האחדות הפנימית העמוקה של המשפחה. למרות שהיו שבעים אנשים שונים, הם היו מלוכדים ברוח אחת, חיו בשלום ללא לשון הרע, ונחשבו כנפש אחת ממש [אור החיים, כלי יקר, רש"ר הירש].
המספר שבעים נפש כולל בתוכו את יעקב עצמו [אבן עזרא, בכור שור, ביאור שטיינזלץ], ומושלם על ידי יוסף ומשפחתו שכבר שהו במצרים [הכתב והקבלה, העמק דבר]. למספר זה ישנה משמעות סמלית רחבה: הוא מייצג משפחה שלמה ומבורכת [קאסוטו], ועומד כנגד שבעים אומות העולם, כך שמשפחת יעקב מוצגת כעולם קטן המקביל לאנושות כולה [קאסוטו, שפתי כהן]. יש הרואים בכך גם רמז לעתיד, שכן גלות מצרים שהחלה בשבעים נפש רומזת לגלות האחרונה, שבסופה עתידים ישראל לרשת את שבעים האומות [רבנו בחיי, תולדות יצחק].
המילה הפותחת ויהי נדרשת על ידי חלק מהפרשנים כלשון צער. הצער הוא על כך שהיו רק שבעים נפש, שכן לולא הניסיונות שחווה יוסף במצרים, הוא היה יכול להעמיד שבטים רבים נוספים [אור החיים]. מנגד, יש המסבירים שמספרם המועט דווקא העצים את כבודם וחשיבותם בעיני המצרים, בהיותם משפחת המלוכה [מלבי"ם].
סיום הפסוק במילים ויוסף היה במצרים מעורר את שאלת הפרשנים: הרי ידוע שיוסף היה במצרים והוא חלק ממניין השבעים, ומה בא הכתוב לחדש?
ברמה הפשטנית, הכתוב מדגיש שיוסף השלים את מניין השבעים אף על פי שלא ירד עמם עתה מארץ כנען, אלא כבר שהה שם [חזקוני, ביאור יש"ר].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשפט זה בא לספר בשבחו ובצדקתו של יוסף. התורה מעידה שיוסף הרועה את צאן אביו בענווה, הוא אותו יוסף שנעשה מלך במצרים. למרות שחי בסביבה טמאה ורשעה, ולמרות השררה והכוח שניתנו לו, הוא לא גבה לבו ולא סר מצדקתו [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד, דברי דוד]. יתרה מכך, למרות הריחוק הפיזי והאכזריות שחווה מצד אחיו, הוא נותר שווה להם באהבתו ובצדקתו, והשתלב עמם באופן מושלם באותה "נפש" אחת [אור החיים]. אזכור צדקתו דווקא כעת, מתוך פרספקטיבה של סוף ימיו, נובע מהכלל שאין לאדם להאמין בעצמו עד יום מותו [שפתי חכמים]. לבסוף, אזכורו של יוסף בסוף הפסוק רומז למשיח בן יוסף, שעתיד להופיע באחרית הימים ולגאול את ישראל [רבנו בחיי, תולדות יצחק].