לאחר שנות שגשוג וחסד, מתרחש מהפך דרמטי במעמדם של בני ישראל במצרים. השלטון האוהד מתחלף, ותקופת השעבוד והרדיפות מתחילה. התורה אינה מציינת את שמו של המלך, שכן מטרתה אינה תיעוד היסטורי יבש, אלא מסירת סיפור בעל משמעות עמוקה לדורות [קאסוטו].
המילה וַיָּקָם מעוררת תמיהה, שכן בדרך כלל תחלופת שלטון מתוארת במילים פשוטות כמו "וימת וימלוך". השימוש בפועל זה מרמז על עלייה לשלטון בכוח, מתוך אלימות או הפיכה. בנוסף, יש במילה זו רמז לקימה של אדם על רעהו במטרה להרע לו, בדומה לקימתו של קין על הבל [כלי יקר, חזקוני, רש"ר הירש].
לגבי זהותו של אותו מֶלֶךְ חָדָשׁ, קיימת מחלוקת יסודית וקדומה בין הפרשנים:
הגישה הראשונה גורסת כי מדובר במלך חדש ממש, שושלת חדשה שאינה מזרע המלוכה הקודם [אבן עזרא, תולדות יצחק, בכור שור]. יש המקשרים זאת לאירועים היסטוריים, שבהם שושלת מצרית חדשה מרדה והפילה את השלטון הקודם שהיה אוהד כלפי העברים, ומכאן נבעה השנאה והחשש מפניהם [שד"ל, אם למקרא].
לעומת זאת, הגישה השנייה טוענת כי מדובר באותו המלך ממש, אלא שדעותיו וגזרותיו כלפי ישראל הן שנתחדשו לרעה. ההוכחה המרכזית לפירוש זה היא שהכתוב אינו מציין את מות המלך הקודם [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים].
התמיהה הגדולה ביותר עולה מן המילים אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. כיצד ייתכן שמלך מצרים ישכח את האיש שהציל את האימפריה כולה מרעב?
חלק מהפרשנים מסבירים כי המלך ודאי הכיר את ההיסטוריה, אך בחר להתעלם ממנה. הוא לא קיים את החוקים, התקנות וההבטחות שיוסף קבע, ביטל את הזכויות שהוענקו לבני ישראל, והיה אדיש לחלוטין לגורלם [העמק דבר, ספורנו, מלבי"ם, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המלך בעצם "עשה עצמו כאילו לא ידע". כלומר, מדובר בכפיות טובה מכוונת ומודעת [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. מתוך כך, מצביעים הפרשנים על עומק הקלקול המוסרי שבמעשה זה ומדגישים יסוד חשוב: אדם שכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור גם בטובתו של הבורא. ואכן, אותו שלטון שהתחיל בהתכחשות לטובה שעשה יוסף, סיים בהתכחשות לה', כאשר אותו פרעה אמר מאוחר יותר "לא ידעתי את ה'" [רבנו בחיי, דעת זקנים, תולדות יצחק].