לאחר פטירתם של יוסף, אחיו וכל הדור המייסד, חווה עם ישראל תהליך התרבות פלאי וחסר תקדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו משתמש במילים נרדפות גרידא, אלא מתאר תהליך מדורג של נס פריה ורביה, שבו כל מילה מוסיפה רובד נוסף של התעצמות פיזית, מספרית וכלכלית. המעבר מהשם "יעקב" לציון בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מרמז כי החומריות של יעקב אמנם הסתלקה, אך זכותו הרוחנית, המיוצגת בשם ישראל, נותרה להגן על בניו [כלי יקר]. מנגד, יש המזהים בשימוש בפועל השמור לחיות נמוכות רמז לירידה רוחנית, שכן לאחר מות שבעים הנפש המקוריות, החלו בני ישראל לנטות לתרבות רעה ולהידמות לשרצים [ספורנו].
הפרשנים מנתחים את שרשרת הפעלים בפסוק כתיאור שלבי ההתפתחות:
המילה פָּרוּ מתארת את עצם ההולדה הטבעית, כעץ הנותן פרי [אבן עזרא, ביאור יש"ר], וכן את העובדה שלא היו בקרבם עקרות או הפלות [רשב"ם, הכתב והקבלה].
לאחר מכן, וַיִּשְׁרְצוּ מצביע על ריבוי חריג במספר הוולדות לכל אם. בדומה לשרצים ולדגים המולידים מספר רב של צאצאים בבת אחת, כך גם נשות ישראל ילדו תאומים ויותר [אבן עזרא, רלב"ג]. הגישה המרכזית במקורות מצביעה על נס שבו היו הנשים יולדות שישה ילדים בלידה אחת, ויש הדורשים אף מספרים גבוהים בהרבה. ריבוי זה נועד להשלים את מניין הנשמות הנדרש לגאולה בתוך זמן קצר, והיה בבחינת מתנת חינם מאת ה' לדור החדש [רש"י, גור אריה, שפתי כהן].
המילה וַיִּרְבּוּ מלמדת על אחוזי הישרדות חריגים. לא רק שהנשים ילדו המון, אלא שהתינוקות שרדו, גדלו ולא מתו בילדותם כדרך העולם באותם ימים [רשב"ם, העמק דבר].
הנס מתעצם במילה וַיַּעַצְמוּ. מבחינה רפואית וטבעית, לידות מרובות עוברים גורמות לרוב לחולשה של האם ושל התינוקות. אולם כאן, בניגוד לטבע, הילדים נולדו בעלי עצמות חזקות, תקיפים וגיבורים [אבן עזרא, העמק דבר, תולדות יצחק]. פירוש נוסף רואה במילה זו ביטוי לאחדות לאומית, שכן הם היו קשורים ודבוקים זה בזה כעצמות הגוף [ביאור יש"ר].
ההדגשה בִּמְאֹד מְאֹד באה ללמד שההתרבות הגיעה לשיא ולמקסימום האפשרי [אבן עזרא]. בנוסף, יש המפרשים כי המילה "מאוד" מתייחסת לעושר חומרי, בדומה לפסוק "ובכל מאודך". כלומר, בני ישראל התעשרו בצורה יוצאת דופן, וזהו המניע המקורי של פרעה להטיל עליהם מיסים, כדי לרושש אותם [כלי יקר].
סיום הפסוק, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, מעורר מחלוקת גיאוגרפית. חלק מהפרשנים סבורים כי מדובר אך ורק בארץ גושן, שהוקצתה להם מראש כדי לשמור על בידול מהמצרים [אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש]. אולם אחרים מדגישים כי בני ישראל יצאו מגבולות גושן והתיישבו בכל רחבי ארץ מצרים. נוכחותם המסיבית בכל מקום פנוי, והעובדה שחיו בשכנות הדוקה למצרים, היא זו שעוררה את קנאת המקומיים, הובילה לשנאה ולבסוף לגזירות השעבוד [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה ספרותית, הפסוק בנוי משבעה ביטויים של התרבות. המספר שבע מסמל בתורה שלמות והרמוניה, ובא ללמד שכל תהליך הגדילה המהיר והעצום לא היה מקרי, אלא התרחש כחלק מתוכנית אלוהית מדויקת ומחושבת מראש לקראת הפיכתם למשפחה לעם [קאסוטו].