לאחר שגזרותיו הפומביות והעקיפות של פרעה לא הצליחו לעצור את התרבות בני ישראל, הוא עובר לאסטרטגיה ישירה אך חשאית. הוא מזמן אליו אישית את המיילדות, ללא תיווך של שרים, בניסיון להטיל עליהן אימה או לפתות אותן בכבוד מלכים כדי שיבצעו את זממו בסתר [קאסוטו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, אדרת אליהו, אלשיך].
המילה לַמְיַלְּדֹת משמעותה נשים מולידות (המסייעות בלידה), והיא מנוסחת בבניין כבד עם דגש, בדומה למילים 'משבר' או 'מדבר' [רש"י, מזרחי, גור אריה]. המילה נכתבת בפסוק חסרת ו' ("למילדת"), ויש שלמדו מכך רמז שלמעשה הייתה רק מיילדת ראשית אחת, ואילו השנייה הייתה נערה שסייעה לה [הדר זקנים, דעת זקנים, פרדס יוסף].
זהותן של הָעִבְרִיֹּת נתונה במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו היו נשים מזרע ישראל [רשב"ם, בכור שור, שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי אלו היו נשים מצריות שיילדו את בנות ישראל. לשיטתם, פרעה לא היה בוטח בנשים עבריות שיהרגו את בני עמן, והעובדה שהתורה משבחת אותן בהמשך על כך ש"יראו את האלוהים" מעצימה את המעשה דווקא אם היו נוכריות שפעלו מתוך יראת שמים אמיתית [כלי יקר, שד"ל, פענח רזא]. דעה נוספת משלבת בין הגישות וטוענת כי היו אלו מצריות שהתגיירו [פענח רזא, תורה תמימה]. השימוש בתואר "עבריות" מתאים לשלב זה שבו בני ישראל איבדו את חירותם והפכו למעמד של עבדים וזרים [קאסוטו]. בתרגומים הארמיים מתורגמת המילה כ"יהודיות", כדי לשקף את המונח שהפך שגור בפי הגויים לתיאור העם, וכדי לרמז שגזרת פרעה הייתה ביטוי קדום לשנאת ישראל האנטישמית [ברכת אשר, נתינה לגר].
השאלה כיצד ייתכן ששתי מיילדות בלבד שירתו עם שלם זוכה למספר הסברים. הפרשנים מסכימים כי שתי נשים אלו היו השרות והאחראיות העליונות על מאות מיילדות אחרות, ופרעה ציווה עליהן כדי שהן יעבירו את הפקודה לשאר [אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר, מלבי"ם]. הסברים אחרים מציעים שפרעה דיבר רק עם המיילדות של עיר הבירה [ספורנו], או שפנה אליהן בזו אחר זו כדי לא לעורר חשד [שד"ל]. גישה אחרת רואה בהן שני סוגים של בעלות מקצוע: האחת אחראית על הוצאת הוולד והשנייה על הטיפול בו לאחר מכן [מלבי"ם]. כמו כן, ייתכן שהנשים העבריות היו בקיאות מספיק כדי ללדת ללא עזרה, אך שתי נשים אלו עמדו הכן למקרי חירום כדי לנסוך ביטחון ביולדות [חומש קה"ת].
הניסוח אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת... וְשֵׁם הַשֵּׁנִית מעיד על היררכיה וקרבה משפחתית, ולכן מקובל במסורת חז"ל כי השתיים היו אם ובתה (יוכבד ומרים) או חמות וכלתה (יוכבד ואלישבע) [גור אריה, משכיל לדוד, תורה תמימה]. התורה מזכירה את השמות שִׁפְרָה ופּוּעָה לא רק כשמות פרטיים, אלא כתוארי כבוד המעידים על אישיותן ומעשיהן [ביאור שטיינזלץ, משכיל לדוד, צרור המור].
השם שִׁפְרָה ניתן ליוכבד משום שהייתה משפרת, מנקה ומיישרת את איברי הוולד לאחר הלידה [רש"י, מזרחי, חומש קה"ת]. פירושים נוספים קושרים את השם לפעולת ההנשמה של וולד מת דרך שפופרת [קיצור בעל הטורים], לתפילתה שעם ישראל יפרו וירבו [תורה תמימה, הדר זקנים, שפתי כהן], או לנס שנעשה לה כשחזרה ליופייה (שופרה) ולנעוריה [כלי יקר].
השם פּוּעָה ניתן למרים משום שהייתה פועה (מדברת ומשמיעה קולות) כדי להרגיע ולשעשע את התינוק הבוכה [רש"י, חומש קה"ת]. לחלופין, המילה נגזרת מלשון צעקה – היא הייתה לוחשת וקוראת לוולד לצאת מהרחם [דעת זקנים, רבינו חננאל], מתפללת בקול על היולדת שתלד במהרה [שפתי כהן], או פועה ברוח הקודש ומתנבאת שעתיד להיוולד לאמה מושיען של ישראל [כלי יקר, תורה תמימה, הדר זקנים].
אזכור שמותיהן ממחיש את המפלה שבעצת פרעה: הוא בחר להטיל את גזרת המוות דווקא על נשים שכל מהותן ושמותן מסמלים מתן חיים, טיפול מסור ואמונה בגאולה, מתוך מחשבה מוטעית שהן ישמשו ככלים עיוורים בידיו ולא יפגינו דעה עצמאית ומוסרית [כלי יקר, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].