שמות, פרק א׳, פסוק ט״ו

לאחר שגזירותיו הפומביות כשלו, עובר מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם למזימה חשאית של השמדת הזכרים בלידתם, ופונה ישירות לשרות הממונות על לַֽמְיַלְּדֹ֖ת כדי להחניף להן, להטיל עליהן אימה ולשמור על סודיות. נשים אלו, שעסקו באופן פעיל בהוצאת הוולד, היו מזרע ישראל וכונו הָֽעִבְרִיֹּ֑ת על שום מעמדן כמשועבדות, ויש הסבורים שהיו אלו דווקא נשים מצריות שיילדו עבריות. הכתוב מציין אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה, ואלו אינם בהכרח שמותיהן המקוריים אלא תארים מקצועיים המעידים על מסירותן: האחת שיפרה וניקתה את הוולד, והשנייה פעתה והשמיעה קולות פיוס לתינוק או לחשה דברי עידוד ליולדת. בעוד המלך נותר אנונימי, התורה חולקת כבוד ומנציחה את שמות המיילדות, שהיו בעלות אישיות מוסרית עצמאית, בחרו בחיים וסירבו באומץ לציית לגזירת המוות.