במוקד התרחשות זו עומדת הכרעה מוסרית כבירה, שבה יראת השמים של המיילדות גוברת על אימת השלטון. בזכות אומץ לבן, מתרחשת תפנית דרמטית המנוסחת במילים קצרות ורבות־משמעות.
המילים יָרְאוּ... אֶת־הָאֱלֹהִים מצביעות על יראה עמוקה וטהורה שהמיילדות קיבלו ישירות מאת ה', אשר דחקה הצידה כל פחד מפני מלך מצרים [אבן עזרא, אבי עזר]. שלמות כוונתן הייתה כה גדולה, עד שהגמול הוענק להן מיד עם קבלת ההחלטה הפנימית שלא לציית לפרעה, עוד בטרם החלו בפועל להציל את הילדים [אלשיך].
החלק המרכזי והחידתי בפסוק הוא הביטוי וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. הפרשנים נחלקים בשאלת זהות עושה הבתים ומהותם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעושה הוא ה', והבתים הם שכר למיילדות. עשיית בית במקרא מסמלת הענקת גדולה, כבוד והקמת מורשת יציבה [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר], ובתרבות המצרית העתיקה המונח "בית" אף שימש סמל לאושר ושגשוג [אם למקרא]. ה' פעל עמן מידה כנגד מידה: מכיוון שהן סייעו לבנות את הבתים והמשפחות של בני ישראל, הוא בירך אותן במשפחות ענפות ומשגשגות משלהן [קאסוטו, שד"ל], ברכה משמעותית במיוחד לאור העובדה שמיילדות רבות באותה תקופה היו נשים חשוכות ילדים [שד"ל]. באופן ספציפי, ה' הקים מהן שושלות הנהגה קבועות ונצחיות: בתי כהונה ולוויה שיצאו מיוכבד, ובית מלכות (שושלת בית דוד) שיצא ממרים [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה]. פירושים נוספים בגישה זו מציעים שה' העניק להן ביטחון פיזי והסתיר אותן מזעם השלטון [אבן עזרא הקצר, פענח רזא], או ששחרר את משפחותיהן מעול המסים ועבודת הפרך [הכתב והקבלה].
מנגד, שורה של פרשנים מציגה קו מחשבה שונה לחלוטין, לפיו העושה הוא פרעה, והבתים אינם שכר אלא גזרת שמד חדשה. משראה פרעה שהמיילדות יראות את ה' ואינן ממיתות את הילדים בסתר, הוא נאלץ לשנות אסטרטגיה. לפי גישה זו, פרעה בנה מתחמים או תחנות מיוחדות שבהן חויבו המיילדות לשבת תחת משמר קפדני, ולשם נדרשו היולדות העבריות להגיע, כך שלא ניתן היה להעלים את התינוקות הזכרים [רשב"ם, העמק דבר, מלבי"ם, חזקוני]. יש המפרשים שפרעה שתל בתי מגורים של מצרים בין בתי ישראל כדי לרגל אחר הנשים ההרות [רבנו בחיי, ריב"א, פענח רזא], ויש שאף מרחיקים לכת וטוענים שהבתים היו למעשה בתי כלא שבהם כלא פרעה את המיילדות בשל סירובן לציית לו [הטור הארוך].
גישה שלישית גורסת כי ה' עשה את הבתים לא עבור המיילדות, אלא עבור עם ישראל כולו. ה' המשיך להרבות את העם למשפחות עצומות, ודווקא ריבוי זה הוא שדחק את פרעה לייאוש ולהוצאת הגזרה הפומבית להשליך כל בן יילוד ליאור [רש"ר הירש].
לבסוף, הפרשנים מתעכבים על השימוש בלשון הזכר במילה לָהֶם, אף שהפסוק עוסק במיילדות. מעבר להסבר כי מדובר בתופעה דקדוקית מקראית מצויה [חזקוני], או בהתאמה פונטית לאות בי"ת הסמוכה במילה "בתים" [קאסוטו], ישנם הסברים תוכניים. ייתכן שהמילה מתייחסת לבעליהן ולמשפחותיהן של המיילדות [העמק דבר, הכתב והקבלה], או לילדים הזכרים שאותם הצילו [נתינה לגר]. מבחינה רעיונית, מוסבר כי המיילדות פעלו בגבורה עצומה ובמסירות נפש, ובשל כך זכו להתעלות רוחנית ולקבל שכר במדרגה המיוחסת לזכרים משפיעים ומנהיגים [רבנו בחיי, צאינה וראינה, פרדס יוסף].