לאחר שכשלו תוכניותיו החשאיות של מלך מצרים להכחיד את בני ישראל באמצעות עבודת פרך וציווי סתר למיילדות, המאבק עולה שלב. המלך מסיר את המסווה ויוצא בגזירה פומבית, ישירה ואכזרית, המגייסת את האומה המצרית כולה לביצוע הטבח.
השימוש בתואר פַּרְעֹ֔ה, שהוא שם התואר הכללי למלכי מצרים [אבן עזרא], מסמל את הפעלת מלוא סמכותו השלטונית והפומבית, בניגוד לניסיונותיו הקודמים לרצות את עמו מאחורי הקלעים [אלשיך, מלבי"ם]. פקודה זו דרשה זירוז והקפדה יתרה, שכן היה קשה יותר לאוכפה מאשר את הפקודה הממוקדת למיילדות [העמק דבר].
ההוראה ניתנה לְכׇל־עַמּ֖וֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה הפך את המוני העם המצרי למפקחים ולמוציאים לפועל של הגזירה [חזקוני, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הוא הבין שבעוד תליינים רשמיים עשויים לסרב לפקודה אכזרית כזו, ההמון המוסת לא ירחם [אור החיים, רש"ר הירש]. המילה לֵאמֹ֑ר מתפרשת כפנייה ישירה של המלך לעמו [רשב"ם], או כהוראה למצרים להכריח את השכנים הישראלים להשליך את ילדיהם בעצמם [אור החיים, אלשיך].
סביב המילים כׇּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד קיימת מחלוקת עקרונית. פשט הכתוב, הנתמך על ידי חלק מהפרשנים, הוא שהגזירה כוונה אך ורק לתינוקות העבריים, שכן אין זה הגיוני שמלך יגזור כליה על בני עמו שלו, וגזירה זו עמדה בתוקפה לאורך זמן [שד"ל, אור החיים, נתינה לגר]. המילה הַיִּלּ֗וֹד משמשת כאן כשם תואר לתינוק הנולד [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר], או מכוונת ספציפית לתינוקות שנולדו באופן טבעי ללא עזרת מיילדת [קונטרס חיבה יתירה].
מנגד, מסורת חז"ל מציגה דרמה של יום אחד: אצטגניני פרעה חזו שבאותו היום נולד מושיען של ישראל, אך לא ידעו לקבוע אם הוא נולד לאם עברייה או מצרית. הסיבה לספק זה נבעה מכך שמשה עתיד היה לגדול כבנה של בת פרעה המצרית, אף שנולד ליוכבד העברייה [כלי יקר, גור אריה]. בשל ספק זה, גזר פרעה באותו היום גזירה גורפת על כל התינוקות שנולדו, כולל המצרים [רש"י, הכתב והקבלה, שפתי חכמים]. יש המציעים רקע היסטורי לכך, לפיו מלכי מצרים נהגו לאסוף את כל הילדים שנולדו ביום הולדתו של נסיך מצרי כדי לגדלם עמו בארמון, מה שמסביר כיצד משה שרד וגדל בבית המלך [אם למקרא].
הבחירה בהטבעה, הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ, נובעת אף היא מתחזית האצטגנינים. הם חזו שמושיען של ישראל עתיד ללקות במים, ולכן סברו שהטבעתו ביאור תחסל אותו. אולם, הם טעו בפענוח החיזיון: המים שראו לא היו מי היאור, אלא "מי מריבה", שם עתיד היה משה לחטוא ולהיענש מאוחר יותר במדבר [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. פירוש נוסף מציע שהאצטגנינים חזו שאומה שלמה תטבע במים, וחשבו בטעות שמדובר בישראל, בעוד שהנבואה כיוונה למצרים עצמם שעתידים לטבוע בים סוף [חזקוני]. מבחינה לשונית, המילה הַיְאֹ֙רָה֙ רומזת להשלכה אל המים העמוקים ביותר, כדי לוודא שהתינוק לא ישרוד [אלשיך].
לסיום, הגזירה מורה וְכׇל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן. הסיבה להשארת הבנות בחיים היא פרקטית, שכן אינן מהוות איום צבאי [הדר זקנים], והחיזיון על הטבעה חל רק על זכרים [חזקוני]. מעבר לכך, עמדה כאן כוונת התבוללות: המצרים קיוו שהבנות העבריות יגדלו, יינשאו למצרים ויגדילו את אוכלוסיית מצרים [העמק דבר, רלב"ג]. זוהי גזירת שמד רוחנית, שנועדה להטמיע את בנות ישראל בתרבות המצרית, סכנה הנחשבת חמורה אף יותר ממוות פיזי [חומש קה"ת].
באופן אירוני, מידה כנגד מידה, דווקא פרעה שגזר את הגזירה הוא זה שגידל בביתו את משה שהביא עליו את המכות. כפי שרומזת המילה הַיִּלּ֗וֹד המופיעה פעם נוספת בתנ"ך ביחס לדוד המלך, שגידל בביתו את אבשלום שקם עליו להורגו [קיצור בעל הטורים].