בלב תקופת השעבוד והגזרות במצרים, מתרחש האירוע שיוביל ללידת מושיעם של ישראל. באופן מעורר פליאה, התורה בוחרת שלא להזכיר בשלב זה את שמותיהם של האיש והאשה, הלא הם עמרם ויוכבד. הפרשנים מסבירים כי ההעלמה המכוונת של השמות נועדה למקד את תשומת הלב בלידתו של המושיע ולדלג על פירוט של שושלות יוחסין שיוזכרו בהמשך [רמב"ן, הטור הארוך, אברבנאל, ביאור יש"ר]. בנוסף, האנונימיות מדגישה כי הגואל הוקם מתוך אנשים פשוטים [קאסוטו], וכי גדולתו של משה נובעת מרצון ה' וייעודו מבריאת העולם, ולא רק מזכות הייחוס של הוריו [גור אריה, ברכת אשר]. יש אף שפירשו כי ההסתרה נועדה להסיח את דעתו של השטן והמקטרגים מלידת הגואל [שפתי כהן].
המילה וַיֵּלֶךְ מעוררת את השאלה: לאן הלך אותו איש? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מדרש חז"ל, ולפיו ההליכה אינה תנועה פיזית למקום אחר, אלא הליכה רעיונית – עמרם "הלך" אחר עצת בתו, מרים. הרקע לכך הוא שבעקבות גזרת פרעה להשליך את הילודים ליאור, עמרם, שהיה גדול וראש הדור, התייאש וגירש את אשתו, ובעקבותיו עשו כך כל ישראל. מרים טענה בפניו שגזרתו קשה משל פרעה: פרעה גזר רק על הזכרים ורק בעולם הזה, ואילו עמרם גוזר על הזכרים והנקבות גם יחד ומונע מהם את חיי העולם הבא, וכן שגזרתו של פרעה ספק תתקיים, אך גזרתו של עמרם הצדיק תתקיים בוודאות. בעקבות דבריה, קם עמרם והחזיר את אשתו [רמב"ן, הטור הארוך, תורה תמימה, צאינה וראינה, חזקוני, חתם סופר]. פירוש נוסף קושר את ההליכה לעצם הגירושין, שכן בלשון התורה הליכה מבטאת עזיבה ופירוד, והאיש הלך מביתו ומאשתו [כלי יקר].
לעומת זאת, גישות אחרות מציעות כי מדובר בהליכה של ממש לעיר אחרת שבה התגוררה האשה [אבן עזרא, הטור הארוך], או שהמילה מבטאת התעוררות, זירוז ואומץ לב. עמרם לא חשש מגזרת פרעה וקם לעשות מעשה חדש ואמיץ כדי להוליד בנים [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. עצם הנישואין לאשה מבוגרת היווה פלא שיצא מגדר הרגיל, ולכן דרש הליכה והתעוררות מיוחדת [העמק דבר].
הפועל וַיִּקַּח מעלה מחלוקת לגבי תזמון הנישואין. על פי פשט הכתובים, אלו הם נישואיהם הראשונים של עמרם ויוכבד, שהתרחשו עוד לפני גזרת פרעה. מנישואין אלו נולדו אהרן ומרים, אך התורה מדלגת על לידתם מכיוון שלא היה בהם חידוש פלאי, ומתמקדת ישירות בלידת משה [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בליקוחים שניים, כלומר בנישואין מחודשים לאחר הגירושין שהוזכרו. עמרם לא הסתפק בהחזרת אשתו בסתר, אלא עשה מעשה פומבי של נישואין: הוא הושיב אותה באפריון (חופת חתנים), ואהרן ומרים שרו ורקדו לפניהם. המטרה במעשה הפומבי הייתה לפרסם את הדבר כדי שכל העם יראו, ילמדו ממנו ויחזירו גם הם את נשותיהם [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, גור אריה, הדר זקנים, משכיל לדוד].
התורה מכנה את יוכבד בַּת־לֵוִֽי, ביטוי שזכה למספר התייחסויות. כפשוטו, היא אכן הייתה בתו ממש של לוי בן יעקב, ודודתו של עמרם [אבן עזרא הקצר, רבנו בחיי]. אך התואר "בת", שמשמעותו נערה צעירה, מעורר פליאה, שכן על פי המסורת יוכבד נולדה עם כניסת יעקב ובניו למצרים, ובעת לידת משה הייתה בת מאה ושלושים שנה. הפרשנים מסבירים כי התורה קוראת לה "בת" משום שהתרחש בה נס והיא חזרה לימי נעוריה: קמטיה נעלמו, יופייה חזר אליה, והיא שבה להיות ראויה ללדת כנערה צעירה ללא צער [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, פענח רזא]. נס זה נועד לחזק את ידיו של עמרם, להראות לו שהשמים מסכימים עם החלטתו לחזור לאשתו [משכיל לדוד], ולמנוע את זיהוי ההיריון בשלביו הראשונים על ידי המצרים [פרדס יוסף].
מנגד, ישנם פרשנים הדוחים את החישוב שלפיו יוכבד הייתה בת מאה ושלושים. לשיטתם, תיאור כזה הוא בגדר מדרש שנועד להעצים את יכולותיו של ה', אך על פי פשט ההיסטוריה יוכבד נולדה בסוף חייו של לוי במצרים, והייתה צעירה הרבה יותר בעת לידת משה, כך שלא היה צורך בנס של חזרה לנעורים [רלב"ג, אברבנאל]. פירוש נוסף מסביר שהיא נקראת רק על שם אביה משום שעדיין לא היה לה ייחוס עצמי או פרסום משלה [תורה תמימה, דברי דוד].