בנות יתרו שבות לאביהן ומגוללות בפניו אירוע יוצא דופן, בו זר מוחלט התערב לטובתן בזרות המוחלטת של המדבר, תוך שילוב של גבורה וחסד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבנות זיהו את משה בתור אִישׁ מִצְרִי על פי לבושו ושפתו. מכיוון שמשה גדל בארמון פרעה, הוא התלבש ודיבר כמצרי, והנערות המדייניות לא יכלו להבחין בהבדלים הדקים שבינו לבין בני העם המצרי עצמו [העמק דבר, רלב"ג, בכור שור, שטיינזלץ, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי משה התנכר במכוון ולבש בגדי מצריים כדי להסוות את עצמו ולהצליח לברוח ממצרים מבלי להיתפס [הטור הארוך, פרדס יוסף, ברכת אשר על התורה]. גישה מדרשית שונה מפרשת את המילים לא כתיאור של משה, אלא כהתייחסות לאירוע שהוביל אותו לשם: אלמלא אותו "איש מצרי" שמשה הרג במצרים, הוא לא היה נאלץ לברוח למדיין ולהזדמן לבאר. הבנות, על פי פירוש זה, ניצלו בעקיפין בזכות אותו מצרי [הטור הארוך, רבנו בחיי, ברכת אשר על התורה].
לשתיקתו של משה לנוכח הכינוי אִישׁ מִצְרִי הייתה השלכה רוחנית כבדה. הפרשנים מציינים כי מכיוון שמשה שמע שקוראים לו מצרי ולא מיחה או גילה את זהותו העברית, הוא נענש ולא זכה להיקבר בארץ ישראל, בניגוד ליוסף שהכריז בגאווה על מוצאו העברי [הטור הארוך, חזקוני, פרדס יוסף].
באשר לפעולת ההצלה עצמה, הִצִּילָנוּ, קיימת מחלוקת לגבי אופי הסכנה ממנה ניצלו הנערות: האם משה הציל אותן מסכנת מוות של השלכה למים, או שמא מסכנה של פגיעה מוסרית ואלימות מצד הרועים [פרדס יוסף]. התערבותו של משה מעידה על מעלתו הגדולה, שכן למרות היותו אדם זר בארץ נוכריה, הוא לא עמד מנגד לנוכח עוול, אלא עשה משפט צדק לעשוקים [מלבי"ם].
לאחר ההצלה, הנערות מדגישות: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ. עולה השאלה מדוע משה הוצרך לדלות מים, והרי הנערות כבר מילאו את השקתות קודם לכן. ההסבר לכך הוא שהמים המקוריים לא הספיקו, אם משום שהרועים כבר השתמשו בהם, אם משום שהם נשפכו במהלך הקטטה, או שהנערות פשוט לא הספיקו לסיים את מלאכתן [אבן עזרא, שד"ל, ביאור יש"ר, קאסוטו]. כפילות המילה מדגישה את הזריזות שבה פעל [העמק דבר], וכן את העובדה שמשה לא הסתפק בהצלתן הנובעת מאהבת הצדק, אלא הוסיף ועשה עמן חסד שלם כשטרח ודלה עבורן מים מיוזמתו או שהוסיף מים מעבר לנדרש כטובה מיוחדת [אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה מדרשית ייחודית דורשת את המילה "דלה" במשמעות רוחנית, ומסבירה שמשה דלה אותן מן השקר וגייר אותן [תיבת גמא].
בסיום דבריהן אומרות הבנות וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. העובדה שלא אמרו "את צאננו" רומזת לכך שברכה גדולה שרתה במים שמשה דלה, עד שהם הספיקו ברווח לכל הצאן שסביב הבאר, ואף לצאנם של הרועים [הטור הארוך, העמק דבר]. בכך הושלם ייעודו של משה, שהוא השלישי מבין גדולי האומה (יחד עם יצחק ויעקב) שמצא את זיווגו על אם הדרך, סמוך לבאר מים [רבנו בחיי].