מפגשו של משה על עין המים חושף את רגישותו העמוקה לעוול ואת נכונותו המיידית לפעול. אירוע זה משרטט קו אופי מרכזי בדמותו: התייצבות חסרת פשרות לצד החלש, ללא קשר לזהותו או למוצאו.
הופעתם של הָרֹעִים מלווה בה"א הידיעה, מה שעשוי להעיד כי מדובר באותם רועים קבועים וידועים שנהגו להציק לבנות באופן תדיר [ברכת אשר על התורה]. פעולת הגירוש, וַיְגָרְשׁוּם, נובעת ממניעים עמוקים יותר מסתם סכסוך על מים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאביהן של הבנות, יתרו, נטש את עבודת האלילים, ובעקבות כך הוטל עליו נידוי חברתי. תושבי המקום החרימו אותו וסירבו לרעות את צאנו, מה שאילץ את בנותיו לצאת למלאכת הרעייה בעצמן, והרועים גירשו אותן כחלק מאותו חרם [רש"י, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, דעת זקנים]. לעומת זאת, יש המפרשים את האירוע כבריונות לשמה – הרועים העריצים פשוט ביקשו לגזול בכוח את המים שהבנות כבר טרחו ודלו [בכור שור, ביאור יש"ר, קאסוטו]. מכל מקום, השימוש בפועל זה מעיד על גירוש זמני ונקודתי, ולא על הרחקה תמידית [נתינה לגר].
הפסוק מציג תופעה דקדוקית חריגה: השימוש בסיומת הזכרית (האות מ"ם) עבור הבנות במילים וַיְגָרְשׁוּם וכן צֹאנָם. מבחינה לשונית, יש המסבירים כי הדבר נועד למנוע בלבול עם סיומת האות נו"ן המאפיינת פעלים בלשון עתיד [אבן עזרא, קאסוטו]. אולם, פרשנים רבים מוצאים בכך משמעות רעיונית המעידה על אופי ההתרחשות. יש הסבורים כי הבנות היו חזקות והשיבו מלחמה כגברים [העמק דבר], בעוד אחרים מסבירים שהרועים נהגו בהן באכזריות ובאלימות גברית, תוך רמיסת הכבוד הבסיסי שהיה נהוג להעניק לנשים [רש"ר הירש]. דעה נוספת גורסת שהלשון הזכרית מכוונת כלפי יתרו האב, כדי ללמד שהגירוש נבע מהשנאה אליו ולא כלפי הבנות עצמן, וכן שהצאן כלל גם זכרים [הכתב והקבלה].
אל מול האלימות, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן. משה, חרף היותו זר בודד, פועל מתוך רוח ה' ואינו מהסס לסכן את עצמו מול קבוצת רועים אלימים כדי להציל בנות שאינו מכיר [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. בכך משלים משה מעגל של עשיית צדק: לאחר שהציל בעבר עברי מיד מצרי, ועברי מיד עברי, כעת הוא מושיע נכרי מיד נכרי [קונטרס חיבה יתירה]. מאחר שכל המעורבים בתקרית היו נוכרים, משה לא ניסה להטיף להם מוסר או לנקום בהם, אלא התמקד אך ורק בהצלה המעשית של העשוקים מיד עושקיהם [ספורנו].
מהותה של אותה "ישועה" נתונה לפרשנויות שונות. יש המסבירים שהרועים ממש השליכו את הבנות לתוך המים, ומשה הציל אותן מטביעה, שכן פעמים רבות המילה "ישועה" במקרא קשורה להצלה ממים עמוקים [הדר זקנים, שפתי כהן, דעת זקנים]. מסורת אחרת מתארת אירוע פלאי שבו מי הבאר עלו לקראת משה. הרועים, שזעמו על כך וראו שאינם יכולים לחסום את המים, החלו לרדוף אחרי הבנות, ומשה נאלץ להילחם בהם כאיש מלחמה [רא"ש].
לאחר ההצלה, משה מגדיל לעשות ופונה לדאוג לצרכיהן: וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם. מאחר שהרועים גזלו או שפכו את המים שהבנות דלו קודם לכן, משה טרח ודלה עבורן מים חדשים כדי להרוות את הצאן [מלבי"ם, בכור שור, רבנו בחיי]. מעבר לכך, מתוך מידת חסד עליונה ורצון להשכין שלום, משה לא הסתפק בהשקיית צאן הבנות, אלא השקה גם את צאנם של הרועים התוקפים [העמק דבר, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].