רגע פתיחת התיבה על שפת היאור טומן בחובו מעבר חד מהסתרה לגילוי. המפגש הפתאומי של בת פַּרְעֹה עם התינוק הנטוש מעורר רגשי חמלה אנושיים שמשנים את מהלך ההיסטוריה, והכתוב משרטט את השלבים המדויקים של תגלית זו, החל מהמבט הראשון ועד להבנה העמוקה של זהות הרך הנולד.
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד
הכפילות הלשונית בפסוק, המציינת תחילה "ותראהו" (ראתה אותו) ולאחר מכן מוסיפה "את הילד", נועדה להדגיש את ההפתעה העצומה שאחזה בבת פרעה כשגילתה תינוק חי בתוך תיבת גומא המושלכת בסוף [שד"ל], או כסגנון של הדגשה לשונית [אבן עזרא, קאסוטו]. מבחינה מעשית, פתיחת התיבה נועדה קודם כל לבחון את מין הילוד; בתחילה ראתה שמדובר ב"ילד" – מונח כללי לתינוק שמינו טרם נודע, ורק לאחר מכן הבחינה כי מדובר בזכר [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר].
מעבר לראייה הפיזית, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "ותראהו" רומזת לראייה רוחנית עמוקה יותר. בת פרעה לא ראתה רק תינוק רגיל, אלא הבחינה באור גדול או בשכינה ששרתה עמו [רש"י, תורה תמימה, ריב"א]. הראייה שלה התחלקה לשניים: היא ראתה את יופיו וחוסנו הגופני, ובה בעת קלטה בשכלה את הצורה האלוהית והנשגבה שבו [מלבי"ם]. ייתכן אף שהאירה בה ההכרה שמדובר בילד קדוש לאחר שברגע הנגיעה בו נרפאה ממחלת הצרעת שבה לקתה [אור החיים].
וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה
הכתוב מכנה את התינוק הרך "נער", ושינוי זה עורר דיון נרחב. גישה אחת מסבירה שהתינוק נראה גדול מכפי גילו, ואיבריו היו מפותחים וגדולים כשל נער מגודל, דבר שהוסיף ליופיו [אבן עזרא, צפנת פענח], אולי משום שילדי העברים היו ידועים כגדולים ועצומים במיוחד [אלשיך]. גישה אחרת מתמקדת בקולו, ומסבירה שקול הבכי שלו היה חזק ועבה כקולו של נער בוגר [רש"י, רלב"ג]. אף שיש מי שדחה פירוש זה בטענה שקול עבה נחשב למום [רמב"ן], אחרים הסבירו כי מדובר היה בנס זמני שנועד לעורר את רחמיה של בת פרעה [גור אריה], או שהדבר העיד על גבורת ליבו העתידית [מזרחי].
גישה שלישית ומרכזית מתמקדת בהתפתחותו השכלית והמוטורית. התינוק נקרא "נער" משום שהתנועע בזריזות, בחריצות ובערנות יוצאת דופן שאינה אופיינית ליילוד חסר ישע [רמב"ן, ספורנו], והכרת פניו העידה על התעוררות שכלית מוקדמת [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. בנוסף, מאחר שהוסתר במשך שלושה חודשים, הוא כבר לא היה תינוק בן יומו, ולכן ביחס ליילוד רגיל הוא נחשב לנער [העמק דבר].
באשר לבכי עצמו, יש המסבירים כי התינוק הביט בה תחילה ברוגע, ורק כאשר הבחין בפנים מצריות זרות החל לבכות [רש"ר הירש]. אחרים תולים את הבכי ברעב וצמא [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], או בהתערבות שמימית של המלאך גבריאל שהכה אותו קלות כדי שיבכה ויעורר רחמים [רבנו בחיי, גור אריה]. הבכי שיקף גם את השתתפותו של ה׳ בצערם של ישראל [כלי יקר].
וַתַּחְמֹל עָלָיו
מראה התינוק היפהפה והמושלם שמושלך באכזריות ליאור עורר בבת פרעה חמלה עמוקה. חמלה זו אינה רק רחמים פשוטים, אלא צער פנימי על כך שדבר כה יקר וטוב עומד להישחת [ספורנו, מלבי"ם, רש"ר הירש]. החמלה התעוררה ביתר שאת דווקא משום שכבר לא היה תינוק בן יומו, אלא ילד שכבר גדל מעט [העמק דבר], והיא הובילה אותה להחלטה אקטיבית לחפש עבורו מינקת ולהצילו [אור החיים, בכור שור].
מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה
קביעתה של בת פרעה כי מדובר בילד עברי נבעה מהיקש הגיוני נוקב. היא הבינה מיד שאין מדובר בילד נטוש שנולד מחוץ לנישואין (אסופי) והושלך מתוך בושה, אלא בילד אהוב שהוריו נאלצו להסתירו [רשב"ם, ספורנו, מלבי"ם]. ההיגיון אמר לה שאם היה זה תינוק מצרי, אימו לא הייתה נוטשת אותו בסוף, שכן לא ריחפה עליו סכנת מוות; רק משפחה עברית, הנתונה תחת גזירת ההשמדה של פרעה, תיאלץ להחביא את ילדה בצורה כזו [רמב"ן, שד"ל, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההסבר ההגיוני, פרשנים רבים מציינים כי היא זיהתה את מוצאו באופן פיזי, כאשר ראתה שהתינוק נימול [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה], או משום שהבחינה בתווי פניו הייחודיים [ביאור שטיינזלץ]. הוכחה נוספת לעבריותו קיבלה מיד לאחר מכן, כאשר התינוק סירב לינוק מהמינקות המצריות שהובאו אליו [אור החיים].