צעדו הראשון של משה כבוגר מחוץ לארמון פרעה חושף את חוש הצדק המפותח שלו ואת חוסר יכולתו לעמוד מנגד נוכח עוול. כאשר משה מבחין במצרי המכה עברי, הוא אינו פועל מתוך זעם עיוור, אלא שוקל את צעדיו בקפידה. המילים וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה מתפרשות במספר מישורים. ברמה המעשית, משה בדק את השטח כדי לוודא שאין עדים למעשה, מתוך זהירות מחושבת המעידה כי פעל מתוך שיקול דעת ולא מתוך דחף פזיז [רש"ר הירש, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה כי משה חיפש עזרה. הוא קיווה שאחד מהעברים העומדים סביב יתקומם ויציל את אחיו המוכה, אך גילה שאין איש שאכפת לו או שיש בו את האומץ הנדרש [העמק דבר, הכתב והקבלה, קאסוטו]. מתוך הבנה שבמקום שאין אנשים עליו להשתדל להיות איש, הוא לקח את האחריות על עצמו [פרדס יוסף]. במישור המשפטי והרוחני, פנייתו של משה לכל עבר הייתה בחינה של חטאי המצרי. הוא ראה ברוח הקודש את מה שעשה המצרי בתוך הבית, כאשר אנס את אשת העברי, ואת מה שעשה בשדה כאשר הכה את הבעל, ובכך וידא שהמצרי אכן חייב מיתה כדין [רש"י, חזקוני, משכיל לדוד].
ההתבוננות של משה העמיקה מעבר להווה ולמציאות הגלויה. המילים וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ מלמדות שמשה צפה אל העתיד ברוח הקודש, ובדק האם עתיד לצאת מזרעו של מצרי זה אדם צדיק שיתגייר. משראה שאין שום תקווה לזרע חיובי ממנו, חרץ את דינו [רש"י, שפתי חכמים, ריב"א]. יש שמסבירים כי דווקא בגלל שמשה היה שקוע כל כך בהסתכלות רוחנית ונבואית זו אל עתיד המצרי, הוא שגה בראייתו הפיזית ולא הבחין בכך שבפועל היו שם אנשים שראו אותו, הלא הם דתן ואבירם [חתם סופר]. בנוסף, המילה "איש" מתפרשת כאן כאדם בעל מעמד וחשיבות, ומשה נוכח לדעת כי לא למצרי ולא לעברי המוכה יש מעמד שיעמוד להם להצלה או לזכות [אוהב גר, אלשיך].
לגבי אופן ההריגה המבוטא במילים וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, חלוקות הדעות. יש המפרשים את הדברים כפשוטם, שמשה הכה אותו פיזית באבן, בחנית או בכוח זרועו, בבחינת מידה כנגד מידה על כך שהמצרי הכה את העברי [אבן עזרא הקצר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. לעומת זאת, מסורת פרשנית ענפה גורסת כי משה לא השתמש בכוח פיזי כלל, אלא הרג את המצרי בכוח רוחני באמצעות הגיית השם המפורש [רבנו בחיי, מלבי"ם, משכיל לדוד]. פרשנים אלו, יחד עם אחרים, רואים במאבק זה תיקון קוסמי היסטורי. על פי תפיסתם, המצרי נשא בתוכו את נשמתו הטמאה של קין, בעוד משה היה גלגולו של הבל. לכן, משה היה מיועד עוד מששת ימי בראשית להרוג את המצרי, כדי לנקום ולתקן את הרצח הראשון בהיסטוריה [רבנו בחיי, נחל קדומים, אדרת אליהו].
לאחר המעשה, הפסוק חותם במילים וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. כפשוטו, משה קבר את המצרי במהירות בחול ששימש לבנייה במקום, כדי להעלים את הגופה ולמנוע את הפצת ריחה [חזקוני, פרדס יוסף]. עם זאת, הפרשנים מוצאים כאן סמליות עמוקה הנוגעת לעם ישראל, המשול לחול הים. משה טמן את הסוד בתוך עם ישראל, מתוך תקווה שכפי שהחול בולע את הקול ואינו מהדהד, כך בני ישראל ישמרו את דבר ההריגה בסוד ולא יגלו זאת לשלטונות [רבנו בחיי, אלשיך]. בנוסף, החול מסמל את כוח ההישרדות של העם, שכן כשם שגומא הנחפרת בחול מתמלאת מיד מחדש, כך בני ישראל ממשיכים להתרבות ולהתעצם למרות מכות השעבוד והגזרות [הדר זקנים].