כאשר סכנת החיים המרחפת על התינוק הופכת למוחשית והסתרתו בבית אינה אפשרית עוד, נאלצת אם לקבל החלטה נואשת אך מחושבת. היא מפקידה את בנה דווקא במי הנהר שבו נגזר עליו למות, תוך שילוב של תושייה אנושית ואמונה עמוקה, בתקווה להבטיח את הישרדותו.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לשאלה מדוע וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ. הגישה הטבעית מסבירה כי ככל שהתינוק גדל, קולו התחזק, והתעורר חשש כבד שהשכנים המצריים או פקחי המלך ישמעו את בכיו [אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ, רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, המילה מנוסחת בבניין הפעיל, כלומר – האם רצתה להמשיך להחביאו, אך לא יכלה עוד להכריח את התינוק להישאר נסתר ושקט [שד"ל]. לעומת זאת, הגישה המדרשית תולה זאת בחישוב זמנים מדוקדק של המצרים. מכיוון שיוכבד ועמרם נישאו מחדש, המצרים המתינו תשעה חודשים כדי לבדוק אם נולד להם ילד. אולם, משה נולד טרם זמנו, בחודש השישי להריונה. פער זה העניק ליוכבד שלושה חודשים שבהם יכלה להסתירו בבטחה, עד תום תשעת החודשים שבהם הגיעו החוקרים לביתה [רש"י, חזקוני, טור הארוך]. מעבר לאילוצים הפיזיים, הצורך להוציאו מהבית נתפס גם כמהלך של השגחה פרטית, שכיוונה את הצלתו של הילד דווקא הרחק ממקומו הטבעי [העמק דבר].
לשם הצלתו, האם מכינה תֵּבַת גֹּמֶא. המילה גֹּמֶא מתארת צמח מים קל וגמיש, הדומה לקנה, שגדל בסמוך לנהרות [אבן עזרא, שד"ל, רש"י, שטיינזלץ]. הבחירה בחומר זה נבעה ממספר סיבות: מבחינה מעשית, זהו חומר רך המסוגל לספוג זעזועים ולעמוד בפני מכשולים קשים במים מבלי להישבר [רש"י, תורה תמימה]. מבחינה אסטרטגית, תיבה העשויה מצמחייה מקומית נראית כחלק טבעי מסבך הקנים שעל שפת הנהר, וכך משמשת כהסוואה מעולה מעיני האויב [דעת זקנים, הדר זקנים, בכור שור]. בנוסף, יש המציינים כי הצדיקים חסים על ממונם ונמנעים מגזל, ולכן בחרה בחומר פשוט וזול [תורה תמימה].
השימוש המכוון במילה תֵּבַת יוצר הקבלה ברורה לתיבת נח; בשני המקרים נבנתה תיבה כדי להציל מן המים את מי שעתיד להביא ישועה לעולם [קאסוטו]. הכנסת הילד לתיבה והנחתו ביאור נועדה גם להטעות את חוזי הכוכבים של פרעה. ברגע שיראו כי "מושיען של ישראל" כבר הושלך למים, הם יניחו שהגזרה התקיימה ויפסיקו את החיפושים [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מהלך זה אף סובב מאת ה' כדי שהילד יגדל בארמון המלוכה, יספוג רוח של חירות וגדלות נפש הרחק מבית עבדים, וכך יוכל בבוא היום להנהיג את עמו ללא מורא [אבן עזרא, תולדות יצחק].
כדי לאטום את התיבה מפני חדירת מים, האם מצפה אותה – וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת. המילה חֵמָר מתייחסת לטיט אדום ודביק [אבן עזרא, שד"ל]. קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים לגבי אופן מריחת החומרים. הגישה המרכזית גורסת כי הטיט נמרח מבפנים והזפת מבחוץ. סידור זה נבע מדאגה אימהית עמוקה – כדי שהתינוק הצדיק לא יסבול מהריח הרע והחריף של הזפת [רש"י, תורה תמימה, ביאור יש"ר, דברי דוד]. מנגד, גישה הפוכה טוענת כי הזפת נאטמה מבפנים והטיט מבחוץ. ההיגיון בכך הוא צורך ההסוואה: אילו הזפת השחורה הייתה מבחוץ, התיבה הייתה בולטת לעין מרחוק. הטיט החיצוני גרם לתיבה להיראות כגוש בוץ טבעי המשתלב עם קני הסוף המלוכלכים שעל שפת הנהר [דעת זקנים, הדר זקנים].
הכתוב חוזר על הפועל וַתָּשֶׂם פעמיים ("וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף"). חזרה זו באה להדגיש את העדינות, האיטיות והזהירות שבה הניחה האם את הילד בתיבה, ולאחר מכן את התיבה במים [קאסוטו].
היא בוחרת להניח את התיבה בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. המילה סּוּף מתארת אגם, ביצה או צמחיית קנים סבוכה [אבן עזרא, שד"ל, רש"י, ברכת אשר]. הבחירה להניח את התיבה על שפת הנהר ולא במרכזו נועדה למנוע מזרם המים לסחוף אותה [רלב"ג], וכן משום שהמצרים נהגו לעבוד את מי היאור כעבודה זרה [צפנת פענח]. מיקום זה בתוך הסבך נבחר בקפידה כך שעוברי אורח ההולכים על השפה לא יבחינו בתיבה, אך מי שיירחץ בתוך הנהר – כמו בת פרעה – יוכל לראותה [רשב"ם, ספורנו, חזקוני]. למרות המעשה הנראה כייאוש, האם פעלה מתוך תקווה וביטחון בה'. היא הבינה שעדיף שהילד ימצא על ידי אדם מצרי ויחיה כילד אסופי, מאשר שיישאר בבית ויומת בוודאות, והאמינה כי ה' יעשה עמו נס ויצילהו [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].