משה רבנו, לאחר שנאלץ להימלט על חייו ממצרים, מוצא מקלט, נושא אישה ומקים משפחה במדיין. עם זאת, בחירת השם לבנו הבכור חושפת את עולמו הפנימי: חרף הביטחון הפיזי והשלווה שמצא, הוא נותר קשור בעבותות נפש לאחיו הסובלים, ורואה במקום מושבו החדש גלות זרה וזמנית בלבד.
הכתוב פותח במילים וַתֵּלֶד בֵּן, ונעדרת ממנו המילה השגורה "ותהר" (ותהר ותלד). היעדר זה מרמז על כך שצפורה הייתה אישה צעירה מאוד, ועל כן הריונה לא היה ניכר כלפי חוץ [העמק דבר, חזקוני].
משה הוא שקורא לילד בשמו [אבן עזרא הקצר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם גֵּרְשֹׁם מורכב מהמילים "גר שם", ומבטא את תחושתו של משה כמי שחי בארץ רחוקה שאינה מולדתו [רשב"ם, ספורנו, בכור שור, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המצביעים על כך שהשם "גרשום" היה קיים כבר במשפחת שבט לוי, ושורשו הלשוני האמיתי הוא במילה "גירוש". משה בחר להשתמש בשם מוכר זה משום שצלילו תאם את תחושת הגרות שלו [קאסוטו]. ואכן, יש הסבורים כי השם מבטא גירוש של ממש – בניגוד לגר רגיל שעובר למקום חדש מרצונו, משה היה פליט שנאלץ לגלות בעל כורחו. פירוש נוסף קושר את המילה "שם" לשורש ש.מ.ם, המעיד על כך שמשה הרגיש כגר בודד ומשומם שאינו יודע לאן לפנות [הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. אגב כך, בשל העובדה שהתורה מנמקת את השם גרשם מלשון "גרות", פוסקי ההלכה מבחינים בינו לבין השם "גרשון" (הנגזר מלשון גירושין) לעניין כתיבה מדויקת של שמות במסמכים משפטיים כגון גטין [תורה תמימה, פרדס יוסף].
הפרשנים מתעכבים על השימוש בלשון העבר במילים גֵּר הָיִיתִי, שהרי בעת קריאת השם משה עדיין התגורר במדיין. כמה הסברים ניתנו לכך:
ראשית, ייתכן שהתורה נכתבה בפרספקטיבה מאוחרת יותר של זמן עבר [אור החיים].
שנית, משה נהג בנימוס וברגישות כלפי מארחיו המדיינים; כדי לא לפגוע בהם ולומר להם בפניהם שהוא עדיין חש זר בתוכם, הוא בחר להתבטא בלשון עבר [רש"ר הירש].
שלישית, משמעות המילה "הייתי" כאן היא "נעשיתי", כלומר – נכפה עליי להפוך לגר [הכתב והקבלה].
גישה אחרת קושרת לשון עבר זו למסורות על כך שמשה מלך בארץ כוש שנים רבות בטרם הגיע למדיין (מסורות שיש מן הפרשנים שדוחים בתוקף את אמינותן ורואים בהן ספרות חיצונה [אבן עזרא, אבי עזר]). לפי גישה זו, השם רומז לכך שגם כאשר משה חי חיי מלכות וגדולה בארץ כוש, הוא ראה בה ארץ זרה וחש כגר, משום שאחיו נאנקו תחת עול העבדות במצרים [ביאור יש"ר].
הביטוי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה מדגיש את גדלותו המוסרית של משה. למרות שמצא במדיין אישה, משפחה, מנוחה ונחלה הרחק מרודפיו, הוא לא נתן לנוחות להשכיח ממנו את סבלות עמו. ליבו נותר במצרים, והוא המשיך לראות בעצמו תושב ארעי [מלבי"ם, חתם סופר]. במובן רחב יותר, תחושה זו מאפיינת את הצדיקים, שרואים עצמם תמיד כגרים בעולם הזה, ללא ישיבת קבע [אור החיים].
שאלה שעולה מתוך הפסוק היא מדוע משה לא קרא לבנו הבכור על שם הנס וההצלה מיד פרעה (כפי שעשה לימים עם בנו השני, אליעזר). על כך משיבים הפרשנים כי כל עוד מלך מצרים היה חי ומשה נחשב למבוקש, הוא עדיין היה נתון בסכנה, ואין מברכים על נס הצלה עד שיוצאים מן הצרה לחלוטין. רק מאוחר יותר, כשהתבשר כי מתו האנשים המבקשים את נפשו והובטח לו כי ה' יהיה עמו, יכול היה להודות בגלוי על הצלתו [העמק דבר, חזקוני]. בנוסף, בתחילת דרכו במדיין, משה עדיין חשש לחשוף ברבים את היותו בורח מפני השלטונות פן יגרשנו חותנו, ורק לאחר שהתבסס במקומו הרגיש בטוח מספיק לפרסם את סיפור הצלתו דרך שמו של בנו השני [חזקוני, אלשיך].
מעבר לכך, ישנו רובד פרשני הרואה בקריאת שם הבן הראשון פעולה רוחנית עמוקה. לפי מסורות מסוימות, יתרו התנה עם משה שבנו הראשון יוקדש לעבודה זרה. משה, בדומה לאברהם (שהוליד את ישמעאל) ויצחק (שהוליד את עשו), כיוון בהולדתו לרכז את כל ה"זוהמה" והפסולת הרוחנית בבן הראשון, כדי להבטיח ששאר זרעו יישאר טהור וקדוש לחלוטין, ואכן לימים נכדו של משה חזר בתשובה שלמה [אלשיך].