נקודת מפנה היסטורית מתרחשת בחשכת השעבוד במצרים. לאחר עשרות שנים של סבל מתמשך, אירוע דרמטי בחצר המלכות פותח פתח לתהליך הגאולה ולחזרתו של משה מגלותו.
התקופה המתוארת במילים וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם מגשרת על פני פער זמנים גדול. ימים אלו מתייחסים לתקופה הארוכה שבה שהה משה כגולה בארץ מדין, מבריחתו בנערותו ועד היותו בן שמונים שנה [רמב"ן, רשב"ם, ספורנו, הטור הארוך, קאסוטו]. התורה מכנה ימים אלו "רבים" משום שבתחושתם של בני ישראל, ימים של צער, סבל ושעבוד נדמים כארוכים מאוד וחסרי קץ [רמב"ן, הטור הארוך, פרדס יוסף, חזקוני].
באותה עת, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. סביב אירוע זה קיימות שתי גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית על דרך הפשט היא שהמלך אכן מת. מיתתו סללה את הדרך לחזרתו של משה למצרים, שכן מתו האנשים שביקשו את נפשו [רשב"ם, ספורנו, קאסוטו]. אולם, מותו של המלך לא הביא להקלה. בני ישראל קיוו כי כמנהג המלכים, מותו של הרודן יביא לביטול הגזרות ולשחרור אסירים, אך משהבינו כי המלך החדש ממשיך באותה אכזריות ואף מחמיר אותה, אבדה תקוותם והם הבינו כי נגזר עליהם שעבוד נצחי [רמב"ן, חזקוני, הדר זקנים, ריב"א, ביאור יש"ר]. מנגד, גישה מדרשית רחבה מסבירה כי המלך לא מת ממש, אלא נצטרע, ומצורע נחשב כמת. לפי גישה זו, חרטומיו ורופאיו של המלך הורו לו לשחוט מאה וחמישים תינוקות ישראלים בבוקר ובערב ולרחוץ בדמם כדי להתרפא. אכזריות נוראה זו היא שגרמה לשבר הגדול ולזעקת העם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, פני דוד].
בעקבות האירועים, תגובת העם מתוארת בהדרגה דרך שלושה שלבים עמוקים של כאב:
תחילה וַיֵּאָנְחוּ, ביטוי לשבר פנימי, כאב עמוק בלב וייאוש מוחלט [כלי יקר, צרור המור, רש"ר הירש, רבינו חננאל]. היו מן הפרשנים שהסבירו כי יום אבלו של המלך העניק לישראל יום מנוחה נדיר מן העבודה, מה שאפשר להם להתאסף יחד, להתבונן במצבם המר ולהיאנח [העמק דבר, שד"ל, מלבי"ם].
לאחר מכן וַיִּזְעָקוּ, שהיא התפרצות קולית של כאב פיזי ונפשי, כזעקתו של אדם מוכה ופצוע [ספורנו, אור החיים, אלשיך].
ולבסוף, הופכת הזעקה לתפילה של ממש: שַׁוְעָתָם. שועה היא זעקה המכוונת כלפי מעלה, קריאה מודעת לעזרה וישועה מאת ה' [אור החיים, צרור המור, אלשיך].
הכתוב מדגיש פעמיים כי הצעקה נבעה מִן הָעֲבֹדָה. העם לא צעק מתוך חזרה בתשובה שלמה או תפילה מנוסחת, אלא מתוך כאב פיזי עצום של עבודת הפרך [ספורנו, העמק דבר]. עם זאת, דווקא משום שהתפילה בקעה מתוך צרה, דוחק ומיצר, היא עלתה ישירות אל ה' ללא מתווכים והתקבלה ברצון [אור החיים, רבינו בחיי]. גישה נוספת מציעה כי העם פחד לזעוק בפומבי על שחיטת הילדים כדי לא להכעיס את המצרים, ולכן הסוו את זעקתם וטענו שהם בוכים מִן הָעֲבֹדָה או שהם פשוט משתתפים באבל הכללי על מות המלך [כלי יקר, מלבי"ם, דברי דוד].
בסופו של דבר, אף על פי שחלק מהעם צעק רק מתוך כאב ולא מתוך אמונה שלמה, ה' שמע את תפילתם לא בשל זכויותיהם, אלא מתוך רחמים על סבלם, קנאה על אכזריות המצרים כלפיהם, ובזכות ברית האבות [ספורנו, כלי יקר, רלב"ג]. פנייה זו של העם אל ה' מתוך תהומות העבודה הקשה היא שהניעה את תהליך הגאולה כולו [חומש קה"ת, ביאור יש"ר].