קרה לכם פעם שחיכיתם שמשהו קשה ייגמר, והזמן הרגיש לכם כמו נצח? ככה בדיוק הרגישו בני ישראל במצרים. התורה מספרת על מה שקרה בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם. אלו היו המון שנים שבהן משה היה רחוק בארץ מדין, אבל בשביל בני ישראל, שסבלו והיו עבדים, הימים האלו הרגישו ארוכים במיוחד וחסרי סוף.
ואז קרה משהו שעורר בהם תקווה: וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. בני ישראל חשבו שעכשיו, כשיש מלך חדש, אולי החיים שלהם יהיו קלים יותר. אבל מהר מאוד הם הבינו שהמלך החדש ממשיך להתאכזר אליהם בדיוק כמו הקודם, והם הרגישו ייאוש גדול.
מתוך העצב העמוק, התגובה שלהם מגיעה בשלושה שלבים. קודם כל וַיֵּאָנְחוּ. ביום שבו המלך מת, הם קיבלו קצת מנוחה נדירה מהעבודה, ופתאום היה להם רגע לעצור, לחשוב על המצב העצוב שלהם ולהוציא אנחה שקטה של כאב עמוק מהלב. אחר כך הם לא יכלו לשמור את הכאב בפנים, וַיִּזְעָקוּ בקול גדול. ולבסוף, הזעקה שלהם הפכה לתפילה של ממש אל ה', תפילה שנקראת שַׁוְעָתָם.
הם צעקו מִן הָעֲבֹדָה. הם לא התפללו במילים מסודרות, אלא פשוט צעקו מרוב כאב מהעבודה הקשה. אבל ה' שמע אותם. דווקא בגלל שהתפילה שלהם הגיעה מתוך כזה קושי, היא עלתה ישר אל ה'. הוא ריחם עליהם על כל הסבל שעברו, וזה היה הרגע המיוחד שבו התחיל התהליך הגדול של יציאת מצרים.