מנהיגות אמיתית אינה צומחת בניתוק מן העם, אלא מתוך ירידה אל השטח והזדהות עמוקה עם כאבו של הזולת. הכתוב מתאר את הרגע המכונן שבו בוחר נסיך מצרים לעזוב את מנעמי הארמון ולעמוד לצד בני עמו הנדכאים.
הביטוי וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם מצביע על תקופה מתמשכת של מהומה, צרה ושעבוד קשה שחוו בני ישראל [הכתב והקבלה, אלשיך], וכן מלמד כי יציאתו של משה אל העם לא הייתה אירוע חד־פעמי, אלא מנהג קבוע שנמשך ימים רבים [העמק דבר]. התורה מציינת וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, אף שכבר נאמר בפסוק הקודם "ויגדל הילד". רוב הפרשנים מסכימים כי הגדילה הראשונה מתייחסת לצמיחתו הפיזית עד שנגמל, ואילו כאן מדובר על גדילה במעמד, בחכמה ובדעת. משה התבגר, התמנה לתפקיד בכיר בבית פרעה, ורכש את כל החכמות והתכונות הנדרשות למנהיג ולנביא – כוח, חוסן ועצמאות [רמב"ן, רש"י, שפתי כהן, רש"ר הירש, אם למקרא].
על אף מעמדו הרם, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו. משה לא הסתגר בארמון המלך, אלא יצא מתוך סקרנות והזדהות אל בני ישראל שהיו מחוץ לעיר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפרשנים מסבירים כי זהותה של משפחתו לא נעלמה ממנו; אמו המינקת או בת פרעה גילו לו שהוא יהודי, והוא חפץ לראותם דווקא משום שהם אחיו [רמב"ן, שד"ל, רלב"ג]. גישה חלופית מציעה כי המילה "אחיו" מתייחסת בשלב זה דווקא למצרים שבתוכם גדל, ורק בהמשך הפסוק מתבררת זהותו האמיתית כאשר הוא רואה עברי "מאחיו" [אבן עזרא].
כאשר יצא, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. לא מדובר בראייה שטחית, אלא בהתבוננות עמוקה ואקטיבית. משה נתן את עיניו ולבו להרגיש את עוניים, חמל עליהם, והיה מצר ודואב על סבלם, ואף ניסה לחשוב כיצד יוכל להקל מעליהם את המשא [רש"י, ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם].
במהלך סיוריו, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמצרי היה "נוגש" – ממונה מטעם השלטון על השוטרים העברים [רש"י, מזרחי]. ההכאה המתוארת לא הייתה ענישה שגרתית על עצלות במלאכה, אלא הכאה אכזרית ורדייה מתמשכת שהעמידה את העברי בסכנת חיים [העמק דבר, הכתב והקבלה, בכור שור]. על פי מסורת המדרש, מסתתר כאן סיפור רקע קשה: הנוגש המצרי נתן עיניו באשתו של השוטר העברי, שלומית בת דברי. הוא הוציא את הבעל מביתו באישון לילה באמתלה של עבודה, חזר ובא על אשתו. כאשר הבעל גילה את המעשה, החל המצרי להכותו ולרדות בו באכזריות כדי להשתיקו [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה].
התורה מדגישה שהמוכה היה מֵאֶחָיו. תוספת זו מלמדת על עוצמת החיבור שהרגיש משה – הוא ראה בעברי המוכה בשר מבשרו, דבר שהעיר בו קנאה ורצון להגן עליו ולנקום את עלבונו [ספורנו, מלבי"ם]. יתרה מכך, המילה רומזת שהמוכה היה אדם צדיק הראוי להצלה, בניגוד לעברים רשעים שמשה יפגוש ביום המחרת [אור החיים]. משה, שעלה לגדולה, מוכיח במעשיו כי לא שכח את מוצאו, ומוכן לסכן את מעמדו ואף את חייו למען אחיו הנדכאים.