יציאתו החוזרת של משה אל אחיו ממחישה את חוש הצדק המפותח שלו ואת אהבתו לעמו, תכונות המעידות על התאמתו להיות שליח ה' ומנהיג. משה אינו מסוגל לעמוד מנגד לנוכח עוול, בין אם הוא נעשה על ידי נוגש זר ובין אם על ידי עברי כלפי אחיו [מלבי"ם, קאסוטו, חתם סופר, ביאור יש"ר]. למרבה הצער, מיד כאשר הוסר מעליהם האיום של המצרי, החלו העברים לריב בינם לבין עצמם [קונטרס חיבה יתירה].
המילה נצים נגזרת משורש המבטא התנגדות, מאבק וקטטה שיש בה אלימות פיזית [אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. השימוש בפועל בלשון הווה מרמז שלא היה זה סכסוך רגעי, אלא מצב תמידי של מריבה [העמק דבר]. בשל כך, ובשל השימוש במילה "אנשים" בהקשר שלילי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לזהות את שני הניצים כדתן ואבירם, המוכרים כבעלי מחלוקת. זיהוי זה נועד, בין היתר, לצמצם את מספרם של עושי הרע בישראל, על ידי ייחוס חטאים רבים לאותם שני אנשים, כגון הותרת המן וההשתתפות בעדת קורח [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, תורה תמימה, ברכת אשר]. שורש המריבה ביניהם נבע מחוסר אמונה, בדומה לחוסר האמונה שהוביל אותם להותיר מהמן [פרדס יוסף].
משה פונה אל התוקף, שפעל באכזריות ונראה שאין הצדק עמו, וקורא לו לרשע [שד"ל, בכור שור]. הפרשנים דנים מדוע נכתב למה תכה בלשון עתיד. ההסבר המקובל הוא שהאיש טרם הכה את חברו בפועל, אלא רק הרים את ידו. מכאן לומדים שכל המרים יד על חברו, אפילו לא הכהו, נקרא רשע, שכן הוא מועל בתפקידו להשתמש באיבריו לשם עשיית חסד וקיום מצוות [רש"י, מזרחי, אלשיך, חומש קה"ת]. מנגד, יש המציעים שההכאה כאן אינה פיזית כלל אלא מילולית, שכן פגיעה באמצעות חרופים וגידופים קשה לא פחות מהכאה פיזית [כלי יקר].
השימוש במילה רעך מעורר את השאלה מדוע קורא משה למוכה "רֵעַ" של אדם רשע. גישה אחת מסבירה ששני האנשים היו למעשה רשעים. אדם צדיק מדרכו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, ואילו כאן שניהם השתתפו במריבה [כלי יקר, רש"י]. גם אם אחד מהם הוא התוקף המרכזי, התורה אינה מתירה לאדם רשע לקחת את החוק לידיו ולהכות רשע אחר [תורה תמימה, פרדס יוסף]. גישה שונה רואה במילה זו תוכחה מוסרית כואבת: משה תמה כיצד ייתכן ששני אחים, השותפים לאותה צרה ושיעבוד, אינם אוהבים ועוזרים זה לזה, אלא מכים איש את רעהו על לא עוול בכפו [מלבי"ם, אור החיים].