לידתו של משה התרחשה בצל גזרת פרעה הקשה על השלכת הזכרים ליאור. הכתוב מדגיש את תגובתה הייחודית של אמו ללידה, תגובה שהובילה אותה למאמץ יוצא דופן להצילו. אף שאהרן ומרים כבר נולדו קודם לכן, הכתוב מתמקד כעת בלידת משה משום שבה התרחשו אירועים חריגים המחייבים ציון מיוחד [אבן עזרא].
השאלה המרכזית שעולה מן הכתוב היא מדוע מודגש שהאם ראתה את הילד כִּי טוֹב, והרי כל אישה אוהבת את פרי בטנה ורואה בו דבר טוב ויפה, ובוודאי שהייתה מנסה להצילו ממוות בכל מקרה [רמב"ן, תולדות יצחק, אלשיך]. מתוך קושי זה, מתפצלים המקורות למספר כיווני חשיבה המשלימים זה את זה.
הגישה הראשונה והפשוטה מסבירה כי המילה טוֹב מעידה על יופי יוצא דופן ועל שלמות הצורה שניכרו בתינוק מיד עם לידתו [אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, קאסוטו].
גישה שנייה מתמקדת במצבו הפיזי של הוולד. על פי מסורת חז"ל, יוכבד הרתה למשה עוד בטרם נפרדה מעמרם בעקבות גזרת פרעה. כאשר עמרם החזיר אותה אליו, היא כבר הייתה בחודש השלישי להריונה. לכן, משה נולד מוקדם מהרגיל, לאחר שישה או שבעה חודשי היריון בלבד. בשעת הלידה חששה אמו שמא מדובר בנפל שלא יחיה, ועל כן לא יהיה טעם להסתכן ולהסתירו. אולם כאשר התבוננה בו, היא ראתה כי הוא טוֹב – כלומר, שלם באיבריו, שערותיו וציפורניו גדלו, והוא הוכיח את עצמו כתינוק חזק ובר קיימא [רשב"ם, אור החיים, הכתב והקבלה, מלבי"ם, חזקוני].
גישה שלישית, מעשית יותר, מפרשת כי טוֹב מתאר את התנהגותו של התינוק. משה היה ילד נוח ושקט שלא בכה, ולכן אמו יכלה להסתירו בבית מבלי שקולו יישמע החוצה. אילו היה בוכה כדרך שאר התינוקות, לא היה בידה להצפינו כלל [שד"ל, רש"ר הירש].
לצד ההסברים הטבעיים, קיימת בקרב הפרשנים גישה רוחנית וניסית רחבה, הנשענת על מדרשי חז"ל. לפי גישה זו, השלמות שראתה בו הייתה חסרת תקדים משום שהוא נולד כשהוא כבר נימול [אור החיים, תורה תמימה, צאינה וראינה]. יתרה מכך, כאשר נולד, נתמלא כל הבית באור גדול, בדומה לאור הראשון של מעשה בראשית שעליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" [רש"י, מזרחי, כלי יקר, שפתי חכמים]. ראיית האור המופלא וההכרה שהשכינה שורה עליו, נטעו באמו את ההבנה שמדובר בילד שנועד לגדולות ושייעשה לו נס. ביטחון זה הוא שנסך בה את האומץ לסכן את חייה ולהסתירו מפני המצרים [רמב"ן, גור אריה, רלב"ג].
הפסוק מציין כי האם הצליחה להסתיר את התינוק שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. השימוש במילה זו, ולא במילה "חודשים", רומז למחזוריות הלבנה ולהתפתחות הטבעית [רש"ר הירש, רבנו בחיי]. הסיבה לפרק זמן זה נובעת מכך שהמצרים החלו למנות את תשעת חודשי ההיריון רק מן היום שבו עמרם החזיר את יוכבד לביתו. מכיוון שהיא כבר הייתה הרה במשך שלושה חודשים, התינוק נולד מוקדם מהצפוי. המצרים לא חיפשו בביתה עד תום תשעה חודשים מיום חזרתה, וכך התאפשר לה להסתירו בדיוק במשך שלושת החודשים שנותרו עד למועד הבדיקה הרשמי [רשב"ם, בעל הטורים, בכור שור, אלשיך].
מעבר להסבר המעשי, מסתתר כאן גם רובד סמלי. שלושת החודשים הללו נמנו מיום לידתו בשבעה באדר ועד לשישה בסיון. ביום שבו לא יכלה עוד להצפינו והוצרכה להניחו ביאור, עתיד היה משה, שנים רבות לאחר מכן, לקבל את התורה בהר סיני. זכות התורה, שאף היא נקראת "לקח טוב", היא זו שהגנה עליו ושמרה עליו בחיים באותם ימים גורליים [רבנו בחיי, הרא"ש, אלשיך].