מפגש על אם הדרך סביב באר מים הוא מוטיב מקראי מוכר המבשר על יצירת קשר ונישואין, אך כאן הסצנה משמשת בראש ובראשונה רקע להבלטת גבורתו של משה ורדיפתו אחר הצדק. הפסוק מציג תמונת מצב של משפחה מכובדת הנמצאת בבידוד חברתי, ונאלצת להתמודד עם מציאות יומיומית קשה של מאבק על משאבים.
הדמות המרכזית המוצגת כאן היא וּלְכֹהֵן מִדְיָן, אשר רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר ביתרו, בעוד רעואל המוזכר בהמשך הוא למעשה סבן של הבנות [רמב"ן, רשב"ם, רלב"ג]. הכתוב אינו מציין את שמו המפורש, משום שהיה אדם נכבד ומוכר בעירו על שם תוארו בלבד [רמב"ן, ביאור יש"ר]. דעה נוספת מסבירה כי העדר השם נובע ממצב המעבר שבו היה נתון: לאחר שמאס בעבודה זרה, איבד את שמו הפגאני, אך מכיוון שטרם התגייר, עדיין לא זכה לשמותיו החדשים [שפתי כהן].
באשר למהות כהונתו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתואר מעיד על היותו רב, שר או מנהיג חשוב במדיין [רש"י]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי מצבו הרוחני באותה עת. בעוד שיש מי שסבור כי היה כהן המשרת את ה' [אבן עזרא], רוב הפרשנים מתארים תהליך מורכב יותר: יתרו היה כומר לעבודה זרה, אך בשלב מסוים הכיר בשקרה ופרש ממנה [רש"י, מזרחי, חזקוני]. יש הסבורים כי באותה עת טרם התגייר לחלוטין אלא רק החליף אמונה באליל אחד באליל אחר [שפתי חכמים, חתם סופר]. פרישתו מאמונת המקום הובילה לנידויו החברתי על ידי בני עירו. בשל החרם, איש לא הסכים לעבוד עבורו או לרעות את צאנו, וכך נאלץ לשלוח את שֶׁבַע בָּנוֹת שלו למלאכה הקשה [מזרחי, גור אריה, חזקוני], או שפשוט לא היה אדם עשיר ונזקק לעזרתן [ביאור שטיינזלץ].
הבנות מגיעות אל הבאר, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה. הפירוט הרב של הפעולות נועד להדגיש את המאמץ והזמן הרב שדרשה מלאכתן, דבר שהוביל לעיכוב הרועים האחרים ולכעסם [העמק דבר]. הבנות הקדימו להגיע לבאר לפני שאר הרועים מתוך צניעות, כדי שלא להימצא בחברת אנשי זדון [ביאור יש"ר], והן מתוארות כמי שניגשו מיד למלאכתן בשתיקה ובצניעות מבלי לפתח שיחה עם משה שישב שם [אלשיך]. הן שואבות את המים אל אֶת־הָרְהָטִים, שהם תעלות ובריכות מרוצות מים החפורות בארץ, בשונה משקתות שהן אבנים חלולות [רש"י, משכיל לדוד, קאסוטו].
מטרתן הייתה לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. הצאן היה שייך לאביהן בלבד, וזו הייתה עילת הסכסוך עם הרועים, שטענו כי להם, כמי שרועים צאן של רבים, מגיעה זכות הקדימה [העמק דבר]. בנוסף, לרועים היה הסכם מונופול על המים שלפיו אין להשקות עד שכולם נאספים. משה, שצפה במתרחש, התערב לטובת הבנות משום שזיהה את חוסר הצדק: המים שכבר נשאבו היו שייכים להן בדין, מעמד אביהן היה אמור לפטור אותן מהסכמי הרועים, ויתרה מכך, מנהג דרך ארץ הוא שלא לעכב נשים צנועות בין גברים [רמב"ן, מלבי"ם].