יצא לכם פעם לראות אדם שכולם פתאום מפסיקים לדבר איתו ולא מוכנים לעזור לו? במדיין חי אדם מכובד מאוד שקראו לו יתרו. מרוב שהוא היה מנהיג חשוב, אפילו לא היו צריכים לקרוא לו בשמו, אלא פשוט קראו לו וּלְכֹהֵן מִדְיָן, כלומר שר ומנהיג. בעבר הוא היה כומר של עבודה זרה, אבל אז הוא הבין שזה שקר והפסיק עם זה. אנשי העיר כעסו עליו מאוד, החרימו אותו, ואף אחד לא הסכים לעבוד בשבילו יותר.
בגלל המצב הזה, הוא נאלץ לשלוח את שֶׁבַע בָּנוֹת שלו לעשות את העבודה הקשה של רעיית הצאן. הבנות היו צנועות, ולכן הן הגיעו לבאר מוקדם, לפני שאר הרועים, כדי לא להימצא בחברת אנשים לא טובים. הן עבדו בשקט ובחריצות רבה. המילים וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה מתארות לנו כמה מאמץ וזמן לקח להן לשאוב את המים. הן שפכו את המים אל אֶת־הָרְהָטִים, שהן תעלות ובריכות קטנות שחפורות באדמה.
כל העבודה הקשה הזו הייתה כדי לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. הצאן היה שייך רק לאבא שלהן, וזה גרם לרועים האחרים לכעוס, כי הם חשבו שלהם מגיע להשקות ראשונים. משה ישב ליד הבאר וראה הכל. הוא מיד קם לעזור לבנות כי הוא ראה שנעשה להן חוסר צדק. המים כבר היו שלהן כי הן שאבו אותם בעצמן, וחוץ מזה, משה ידע שזה ממש לא מכובד לעכב נשים צנועות בין כל כך הרבה גברים. כך אנחנו רואים כמה משה היה אמיץ ותמיד רדף אחרי הצדק כדי לעזור למי שצריך.