יצא לכם פעם לראות קבוצה של אנשים מציקים למישהו חלש מהם? זה בדיוק מה שקרה למשה כשהגיע אל הבאר. פתאום הגיעו הָרֹעִים, שהיו מוכרים באותו אזור בתור אלה שתמיד מציקים לבנות של יתרו. אבא של הבנות החליט להפסיק לעבוד אלילים, ובגלל זה כל תושבי המקום כעסו עליו והחרימו אותו. לכן, הבנות נאלצו לצאת בעצמן לרעות את הכבשים, והרועים פשוט וַיְגָרְשׁוּם מן הבאר. הם התנהגו אליהן באלימות ובחוסר כבוד, ורצו לקחת בכוח את המים שהבנות כבר טרחו ושאבו.
משה, שהיה רגיש מאוד ולא יכול היה לסבול שפוגעים בחלשים, לא עמד מהצד. וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן. למרות שהוא היה אדם זר ובודד במקום החדש, הוא לא פחד לסכן את עצמו מול קבוצה גדולה של רועים. הוא קם מיד והציל את הבנות, למרות שבכלל לא הכיר אותן.
משה לא הסתפק רק בלהציל אותן. אחרי שהרועים לקחו או שפכו את המים, משה טרח ושאב מים חדשים בעצמו, וכתוב וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם. הוא השקה את הכבשים של הבנות כדי לדאוג להן עד הסוף. ומרוב שמשה היה איש של חסד שרוצה לעשות שלום, הוא השקה אפילו את הצאן של הרועים שהציקו להן, כדי לסיים את המריבה בטוב.