רגע נטישת התינוק ביאור מקפל בתוכו מתח עצום בין ייאוש עמוק לתקווה כמוסה. העמדת דמות שתשקיף על המתרחש משקפת את הניסיון האנושי לפעול בתוך מציאות של גזרה קשה, תוך ציפייה להשגחה ולישועה.
ההנחה המקובלת היא שהאחות הניצבת היא מרים [ביאור יש"ר, שטיינזלץ], אם כי יש המציעים שהמונח מצביע באופן כללי על בת משפחה [אבן עזרא הקצר]. באשר לשאלה מי יזם את העמידה שם, מספר פרשנים מציינים כי האם היא זו שהציבה את האחות במכוון. האם לא התכוונה להפקיר את בנה למוות רעב בתיבה, אלא קיוותה לטוב, וביקשה שמישהו ישגיח על הילד כדי לא לסמוך על הנס לבדו [שד"ל, בכור שור, קאסוטו].
הפועל וַתֵּתַצַּב מעורר את תשומת לב הפרשנים בשל מבנהו הדקדוקי החריג, המשלב צורות שונות. חריגות לשונית זו משקפת את מורכבות הרגע: פעולתה של האחות הייתה תערובת של החלטה מודעת ונמרצת מצדה, יחד עם תחושה שהיא מונעת ומוצבת שם על ידי כוח עליון והשגחה פרטית [רש"ר הירש, העמק דבר]. היא עמדה מֵרָחֹק כדי שלא לעורר את חשדם של עוברי אורח למעשיה [ביאור יש"ר].
המילה לְדֵעָה מופיעה בפסוק במקום הצורה השגורה "לדעת", והיא מצביעה על כך שלא מדובר בסקרנות פסיבית, אלא באיסוף מידע מתוך כוונה פעילה להשתמש בו כדי להציל את הילד בהמשך [רש"ר הירש].
באשר לציפיותיה של האחות באותם רגעים, הדעות נחלקות. גישה אחת מציעה שהיא קיוותה כי אדם מצרי יאסוף את הילד ויאמץ אותו, תופעה שהייתה נפוצה במצרים באותה עת [ספורנו]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את עמידתה לביטחון נבואי. על פי מסורת חז"ל, מרים התנבאה מראש שאמה תלד את מושיען של ישראל. כאשר הושלך התינוק ליאור, הוריה פקפקו בנבואתה, אך היא נותרה איתנה באמונתה. לכן, היא עמדה שם לא כדי לראות האם הוא יינצל, אלא כדי לראות באיזה אופן יתרחש הנס וכיצד תתגשם נבואתה [רבנו בחיי, תורה תמימה, אלשיך, העמק דבר, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
רובד נוסף ונסתר של הפסוק מתפרש כסמל לנוכחות האלוהית. על דרך המדרש, המילה אחותו מסמלת את השכינה, אשר ניצבת תמיד לצד הצדיקים בשעת צרתם ומשגיחה עליהם כדי להצילם [רבנו בחיי, מלבי"ם, תורה תמימה]. בנוסף, עמידה זו של מרים טבעה חותם היסטורי של הנהגת מידה כנגד מידה: בזכות העובדה שהיא המתינה למשה והשגיחה עליו בשעתו הקשה, זכתה לימים שכל עם ישראל ימתין לה שבעה ימים במדבר [תורה תמימה].