לאחר בריחתו ממצרים, משה מוצא מקלט במדין וקושר את גורלו עם משפחת כהן מקומי. החלטה זו מהווה נקודת מפנה בחייו, שבה הוא עובר ממעמד של פליט נודד לאדם המכה שורשים ובונה את ביתו, תוך יצירת ברית מפתיעה עם דמות המגיעה מרקע של עבודה זרה.
המילה וַיּוֹאֶל מתפרשת על ידי הפרשנים בשני כיוונים עיקריים. הגישה הפשטנית מסבירה כי מדובר בהבעת רצון, הסכמה והחלטה נחושה להשתקע במקום [רלב"ג, רש"ר הירש, קאסוטו]. יש המדייקים כי פועל זה מצביע על הסכמה שבאה רק לאחר סירוב התחלתי, שכן משה לא רצה תחילה להתחבר לכהן עבודה זרה [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מדרש חז"ל, ולפיו מילה זו נגזרת מלשון "אלה" ומשמעותה שבועה. לפי קו מחשבה זה, משה נשבע ליתרו שלא יעזוב את מדין ללא רשותו. הרקע לשבועה זו נבע מחששו של יתרו שמשה ייקח את בנותיו ויברח, בדומה לאופן שבו יעקב ברח מלבן [תורה תמימה, פרדס יוסף].
ההחלטה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ מעוררת תמיהה באשר למניעיו של משה להיטפל לכהן מדייני. גישה אחת מסבירה זאת ממניעים הישרדותיים: משה ברח מפרעה וחיפש מקלט. משפחות כהונה נהנו מחסינות ולא היו כפופות לסמכות המלך או לדרישות הסגרה. בנוסף, העובדה שליתרו היו בנות רבות גרמה לו לקפוץ על ההזדמנות להשיא אחת מהן למשה במהירות, מבלי לחקור יותר מדי בעברו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, שפתי כהן]. מבחינה מעשית, הישיבה עם יתרו משמעותה הייתה שמשה נשכר לרעות את צאנו בתמורה למחייתו [ספורנו, העמק דבר].
מנגד, גישה אחרת מדגישה מניעים רוחניים ואינטלקטואליים. משה זיהה את חכמתו הרבה של יתרו ורצה לקרב אותו לאמונה, בעוד יתרו הכיר בגדולתו של משה [צרור המור]. הכתוב מדגיש שמשה הסכים לשבת "את האיש" כדי להבהיר שכוונתו הייתה להתחבר לאישיותו ולחכמתו של יתרו, ולא מתוך רצון לשאת את בתו. הנישואין היו יוזמה של יתרו עצמו [ביאור יש"ר, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. ברמה המיסטית, החיבור לעובד עבודה זרה נועד להוציא את הטוב מתוך הרע ואת האור מתוך החושך [רקנאטי].
סביב ישיבתו של משה במדין קיים מדרש מורכב ולפיו יתרו התנה את הנישואין בכך שבנם הבכור יוקדש לעבודה זרה, ומשה נשבע לכך. הפרשנים מתקשים כיצד משה יכול היה להסכים לתנאי כזה. יש המסבירים כי יתרו טעה בניסוח התנאי או בהבנת עיתויו [פני דוד]. אחרים טוענים שמשה הסכים משום שראה ברוח קדשו שיתרו עתיד לחזור בו מדרכיו ולעמוד על האמת [שפתי כהן]. הסבר נוסף גורס כי הדבר נועד להוציא ממשה שאריות של פגם רוחני לפני שיעמיד זרע קדוש לחלוטין, בדומה לנישואי אברהם והגר [נחלת יעקב], או כדי שהבן יכיר את אפסות העבודה הזרה ומתוך כך יגיע לאמונה שלמה [פרדס יוסף].
באשר לנישואין עצמם, בחירתה של צִפֹּרָה מבין כל הבנות מוסברת בכך שהיא זו שפעלה להביאו הביתה, וכן כדי למנוע קנאה בין האחיות [שפתי כהן], והיא התייחדה במעשיה הטובים ובענוותנותה [צרור המור]. משמעות שמה מתפרשת על ידי הפרשנים בכמה אופנים: יש הסבורים שנקראה כך משום שרצה מהר כציפור אל משה [חזקוני, צאינה וראינה]. אחרים קושרים את השם לציפור טהורה, רמז לכך שעתידה הייתה להתגייר ולהיטהר מטומאת העבודה הזרה [רבנו בחיי, הדר זקנים]. פירוש נוסף גוזר את שמה מהמילה הארמית "צפרא" (בוקר), המעיד על יופייה שהיה מאיר ככוכב הבוקר [חזקוני, צאינה וראינה].
הכתוב מסיים במילים וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כפילות שמו של משה בפסוק, במקום לכתוב פשוט "לו לאשה" כנהוג במקרא, באה להדגיש שציפורה הייתה בת הזוג המיועדת והראויה לו משורש נשמתו [אור החיים]. כמו כן, היעדר המילים "לו לאשה" מרמז על כך שמשה, בהיותו מובדל מענייני העולם הזה, לא נזקק לאישה במובן הרגיל של עזר וכלכלת הבית, אלא הקשר ביניהם היה בעל אופי רוחני ושונה [העמק דבר].