העימות בין משה לעברי המכה את רעהו מהווה נקודת מפנה דרמטית. ניסיונו של משה להשכין שלום נתקל בהתנגדות חריפה, החושפת סודות ומעוררת אצלו תובנות עמוקות וכואבות על מצבו הרוחני והחברתי של העם.
כאשר הרשע מטיח במשה מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הוא מערער על סמכותו בכמה מישורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהטענה מתייחסת לגילו הצעיר של משה ולמעמדו המשפטי. העברי טוען כלפיו: הרי אתה עדיין נער, ומי עשה אותך לאדם בוגר וחשוב הראוי להוכיח אותנו? [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, מזרחי]. בנוסף, משה פועל כאדם יחיד, בעוד שעל פי שורת הדין, כדי לדון דיני קנסות או דיני נפשות נדרש הרכב של שלושה דיינים, או לכל הפחות מינוי רשמי והסכמה של הנידונים, דברים שחסרים למשה [פני דוד, חתם סופר]. הפרשנים מציינים כי החלוקה בפסוק מציגה שלוש דרגות היררכיות: אדם המכובד על העם, שר הרודה בכוח, ושופט המכריע בסכסוכים, ולמשה אין אף אחד מהתארים הללו [מלבי"ם, אלשיך]. יש המפרשים כי המילים שר ושופט מבטאות יחד מושג אחד של סמכות משפטית, והחזרה על הצליל השורק של האות שי"ן בדברי העברי מבטאת את כעסו העמוק [קאסוטו]. מנגד, התרסה זו משקפת תכונה לאומית של עם ישראל, שאינו מוכן להכפיף את עצמו בקלות לסמכות אנושית, תכונה של קשיות עורף שבהמשך ההיסטוריה תנותב גם לחיוב כעמידה איתנה מול אומות העולם [רש"ר הירש]. מבחינה פסיכולוגית, העברי שנתפס בקלקלתו מחפש עלילה כדי להפוך את עצמו לקורבן ולהשתיק את התוכחה שהופנתה כלפיו [העמק דבר, קאסוטו].
בתגובה לתוכחה, העברי שואל: הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי. על דרך הפשט, משמעות המילה אֹמֵר היא לחשוב או להתכוון בלב. כלומר, האם אתה מתכוון או חושב להרוג אותי? [אבן עזרא, רמב"ן, אבן עזרא הקצר, ביאור יש"ר]. אולם, הגישה המרכזית במדרש ובפרשנות המסורתית היא שהמילה נדרשת כפשוטה – הריגה באמצעות הדיבור. מכאן למדו הפרשנים שמשה הרג את המצרי לא באמצעות נשק פיזי, אלא על ידי הזכרת השם המפורש [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, גור אריה]. כיצד ידע זאת העברי? הפרשנים מסבירים כי מאחר שהעברי ראה שמשה טמן את המצרי בחול ולא השתמש בנשק, הוא הבין בשכלו שההריגה נעשתה בכוח רוחני עליון [רמב"ן, שפתי חכמים, יריעות שלמה]. לחלופין, כאשר משה אמר לו קודם לכן "למה תכה רעך", העברי נבהל וחשב שעצם האמירה הזו היא תחילתו של תהליך שבו משה עומד להזכיר את השם המפורש גם עליו כדי להורגו באמירה [משכיל לדוד, גור אריה].
בעקבות הדברים, וַיִּירָא מֹשֶׁה. הפחד של משה הוא כפול. ברובד הגלוי והפשוט, משה חשש לחייו משום שהבין שהסוד דלף ושהוא צפוי לעמוד לדין בפני השלטונות [רשב"ם, ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי פחד זה נבע מחוסר ביטחון מוחלט בה', שכן לו היה בוטח בה' לחלוטין לאחר שעשה מעשה ראוי ומוסרי, היה זוכה להגנה ניסית ולא היה צריך לחשוש מפרעה [חומש קה"ת]. משה מבין כעת שאין תועלת בהריגת המלשין, שכן הדבר כבר התפרסם ברבים [ספורנו].
אך ברובד העמוק יותר, הפחד של משה מוביל למסקנה היסטורית כואבת: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. מילת הפתיחה מתפרשת כהסכמה ואימות, במשמעות של "אמת הדבר" או "כך הוא בוודאות" [רשב"ם, הכתב והקבלה]. משה היה תמה זמן רב מדוע נגזר על עם ישראל לסבול בעבודת פרך ולהיות נרדפים יותר משאר האומות. כאשר ראה שיש בתוכם מלשינים, בעלי מחלוקת ואנשים המדברים לשון הרע, התבררה לו התעלומה. הוא הבין שחטא לשון הרע מעיד על אנוכיות, פירוד ושפלות רוחנית. עם שאינו מסוגל להתאחד ולשמור על ערבות הדדית, עדיין אינו ראוי לגאולה וזקוק לזיכוך הקשה שבגלות מצרים כדי להפוך לאומה מלוכדת [רש"י, רבנו בחיי, כלי יקר, גור אריה, חומש קה"ת, ארץ צבי].