שמות, פרק ב׳, פסוק י״ד

העברי הודף את התוכחה ומערער על סמכותו של משה בטענה מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, שכן הוא אדם צעיר הפועל על דעת עצמו ללא מינוי משפטי. הוא מוסיף ומתריס הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, כשהוא שואל האם משה מתכוון בלבו להרוג אותו, או אף להמיתו ממש באמצעות דיבור והזכרת שם ה'. בעקבות חשיפת הסוד וַיִּירָא מֹשֶׁה לחייו מפני השלטונות, אך מעבר לסכנה הפיזית הוא מגיע גם לתובנה היסטורית. משה מסיק כי אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, כלומר עתה התבררה לו בוודאות התעלומה מדוע העם סובל כה קשה בגלות. הוא מבין שקיומם של מלשינים ובעלי מחלוקת מעיד על פירוד, ולכן הם זקוקים לזיכוך וטרם ראויים לגאולה.