קרה לכם פעם שעברתם למקום חדש, ואפילו שהיה לכם שם טוב ובטוח, הלב שלכם נשאר במקום אחר? זה בדיוק מה שהרגיש משה. אחרי שהוא ברח ממצרים, הוא מצא בית חם ומשפחה במדיין. כשאשתו צפורה ילדה לו תינוק, התורה אומרת מיד וַתֵּלֶד בֵּן, בלי לספר לפני כן שהיא ציפתה לתינוק, כי צפורה הייתה צעירה מאוד וזה לא בלט לעין.
משה קרא לבנו הבכור גֵּרְשֹׁם. השם הזה מורכב מהמילים "גר שם", ומשה בחר בו כי הוא הרגיש כמו אורח בארץ רחוקה. אפילו שהיה לו נוח, הוא ידע שהוא נמצא בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה, כלומר בארץ זרה. זה מראה לנו את הגדולה של משה. הוא לא נתן לשקט ולשלווה להשכיח ממנו את האחים שלו שעדיין עבדו קשה במצרים, והוא המשיך להרגיש שייך אליהם.
מעניין לשים לב שמשה אמר גֵּר הָיִיתִי בלשון עבר, למרות שהוא עדיין גר במדיין. למה הוא עשה את זה? כי משה היה אדם מאוד רגיש ומנומס. הוא לא רצה להעליב את האנשים שאירחו אותו יפה כל כך ולהגיד להם בפרצוף שהוא עדיין מרגיש זר בתוכם, אז הוא בחר לדבר בלשון עבר.
אולי תחשבו לעצמכם, למה משה לא בחר לתינוק שם שאומר תודה לה' על כך שניצל מפרעה? התשובה היא שמלך מצרים עדיין היה בחיים, ומשה עדיין היה בסכנה. אי אפשר להודות על נס הצלה עד שהצרה חולפת לגמרי. רק מאוחר יותר, כשהסכנה באמת עברה, משה יכול היה להודות בגלוי על ההצלה שלו.