תארו לעצמכם שאתם צריכים לשמור על סוד ממש חשוב, אבל הסוד הזה הולך וגדל, ואפילו מתחיל לבכות בקול רם. זה בדיוק מה שקרה לאמא של משה. בהתחלה היא הצליחה להחביא את התינוק הקטן שלה, אבל ככל שהוא גדל, הקול שלו התחזק. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, כלומר, היא כבר לא יכלה להסתיר אותו בבית, כי היא פחדה שהשכנים או הפקחים של המלך ישמעו אותו בוכה ויקחו אותו.
היא הבינה שהיא חייבת לעשות מעשה אמיץ כדי להציל אותו, ולכן הכינה לו תֵּבַת גֹּמֶא. גומא הוא צמח מים קל וגמיש שגדל ליד הנהר. למה היא בחרה דווקא בצמח הזה? קודם כל, זהו חומר רך שמגן על התינוק ממכות ולא נשבר בקלות במים. בנוסף, תיבה שעשויה מצמחים נראית ממש כמו חלק מהטבע, וכך היא מוסווית וקשה יותר לאויבים להבחין בה. אגב, המילה "תיבה" מזכירה לנו את תיבת נח, ובשני המקרים התיבה נועדה להציל מהמים מישהו שעתיד להביא ישועה לעולם.
כדי שהמים לא ייכנסו פנימה, האמא ציפתה ואטמה את התיבה, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת. חימר הוא סוג של בוץ אדום ודביק, וזפת היא חומר שחור שאוטם היטב אבל יש לו ריח חזק ולא נעים. מתוך דאגה ואהבה של אמא, היא מרחה את הבוץ מבפנים ואת הזפת מבחוץ, כדי שהתינוק לא יסבול מהריח הרע של הזפת.
הכתוב משתמש פעמיים במילה וַתָּשֶׂם, פעם אחת כשהיא שמה את הילד בתיבה ופעם שנייה כשהיא מניחה את התיבה במים. החזרה הזו מראה לנו כמה עדינות, איטיות וזהירות היו בתנועות שלה. היא בחרה להניח את התיבה בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. סוף הוא אזור של צמחי קנים צפופים. היא הניחה אותו דווקא על השפה, קרוב לחוף, כדי שהזרם החזק של הנהר לא יסחף את התיבה. המיקום הזה היה מושלם, אנשים שהלכו על החוף לא יכלו לראות אותה בגלל הצמחים, אבל מי שייכנס להתרחץ בתוך המים יוכל להבחין בה.
למרות שזה נראה כמו מצב מפחיד, אמא של משה עשתה זאת מתוך המון תקווה וביטחון בה'. היא האמינה שעדיף שמישהו ימצא אותו והוא יחיה, וסמכה על ה' שיעשה לו נס וישמור עליו.