תארו לעצמכם שאתם פותחים קופסה סגורה ששטה על המים, ופתאום מגלים בתוכה הפתעה מדהימה. כך בדיוק קרה לבת פרעה. כשהיא פתחה את התיבה, אחזה בה הפתעה עצומה. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, היא לא ראתה סתם תינוק רגיל. מעבר ליופי המיוחד שלו, היא קלטה מיד שיש בו משהו טהור ורוחני, כאילו אור גדול ושכינה של ה׳ נמצאים איתו.
אבל רגע, יצא לכם פעם לחשוב למה קוראים לו וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה אם הוא היה תינוק קטן? התשובה היא שמשה כבר לא היה תינוק בן יומו. מכיוון שהוא הוסתר בבית במשך שלושה חודשים, הוא נראה קצת יותר גדול, התנועע בזריזות והיה ערני וחכם כמו ילד בוגר. וכשבת פרעה ראתה את התינוק המקסים הזה בוכה, וַתַּחְמֹל עָלָיו. היא הרגישה צער עמוק בלב. היא חשבה לעצמה שזה פשוט עצוב שילד כל כך יפה וטוב יישאר לבד בנהר, והרחמים האלו גרמו לה להחליט מיד שהיא חייבת להציל אותו.
היא הסתכלה עליו והבינה מיד: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. איך היא ידעה? קודם כל, היא שמה לב שהוא נימול, כמו שנוהגים לעשות במשפחות של עם ישראל. חוץ מזה, היא פשוט הפעילה את ההיגיון. הרי אף אימא מצרית לא הייתה משאירה את התינוק שלה ככה ביאור. רק אימא עברייה, שפחדה מהגזירות הקשות של פרעה, נאלצה להחביא את התינוק האהוב שלה בתוך תיבה רק כדי להציל את חייו.