מדיניות של דיכוי לאומני מתחילה לרוב בהסתה מחושבת מלמעלה, הממסגרת מיעוט חלש כאיום קיומי ודמוגרפי. מלך מצרים פותח במהלך פוליטי מתוכנן היטב, המונע משנאה ופחד, ורותם את אזרחיו למסע רדיפה נגד בני ישראל.
בפנותו למצרים, וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, המלך יוזם את העצה הרעה והוא זה שייענש עליה ראשון [תורה תמימה, חזקוני]. פנייה זו לעם נועדה ליצור הסכמה ציבורית רחבה, שכן המלך לא יכול היה לגזור עליהם כליה באופן שרירותי בשל מעמדם הגבוה וקשריהם לאצולה המצרית מימי יוסף [פענח רזא]. הוא לא מצא כל פגם מוסרי או חברתי בהתנהגותם של ישראל, ולכן נזקק לתואנות פוליטיות ולעלילות על חוסר נאמנות כדי להצדיק את שעבודם, תוך שהוא מספק להמון המצרי המדוכא מעמד נחות להתנשא עליו [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, בית הלוי].
הוא מצביע עליהם באומרו הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המילה עַם מדגישה כי בני ישראל הפכו במהירות לאומה מובחנת, מלוכדת וייחודית שאינה מתערבבת בסביבתה [כלי יקר, אור החיים, חומת אנך]. מבחינה תחבירית, המילה אינה בסמיכות, אלא הצירוף "בני ישראל" בא כתוספת הבהרה לזהות העם [אבן עזרא, אבי עזר]. יש המפרשים את המילה במונחים צבאיים, ככוח לוחם שהולך ומתגבש [העמק דבר], או כהתייחסות לגרים שנספחו אליהם [פני דוד].
האיום המרכזי שפרעה מציג הוא היותם רַב וְעָצוּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה שמספרם המוחלט של בני ישראל עלה על זה של המצרים, אלא שקצב הריבוי הטבעי שלהם היה חסר תקדים ומהיר הרבה יותר משל המקומיים [הכתב והקבלה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לטבע הרגיל, שבו לידות מרובות גורמות לחולשה פיזית של הוולדות, בני ישראל התרבו באופן פלאי ועדיין נותרו חזקים וחסונים בגופם [כלי יקר, אור החיים]. עוצמה זו נבעה גם מאחדותם הפנימית ומנכונותם למסור את הנפש זה על זה [אור החיים], וכן ממעלתם הרוחנית ומחכמתם [אדרת אליהו]. עם זאת, יש הרואים בהצהרה זו הגזמה רטורית מכוונת של המלך, האופיינית לאויבי ישראל לאורך ההיסטוריה, שנועדה לזרוע אימה בקרב שומעיו [קאסוטו].
את המילה החותמת את הפסוק, מִמֶּנּוּ, מסבירים הפרשנים בכמה רבדים. ברובד הפשוט, הכוונה היא שישראל חזקים "מאיתנו" ומהווים סכנה שקשה להתמודד עמה [רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, ישנו דיון האם הדגש במילה מצביע על לשון רבים ("מאיתנו") או על לשון יחיד הנסוב על העם עצמו ("ממנו") [אבן עזרא, אבי עזר].
ברובד הכלכלי וההיסטורי, המילה מתפרשת כטענה דמגוגית: כל העושר והעוצמה של ישראל באו "ממנו", כלומר מהמצרים שכלכלו אותם בשנות הרעב, ולכן יש למצרים זכות לשעבדם [אור החיים, בית הלוי, פרדס יוסף]. ייתכן גם שהמצרים נטרו טינה על כך שיוסף הוא זה ששעבד אותם בעבר לפרעה, והעוצמה של ישראל נתפסה ככזו שבאה על חשבונם [קונטרס חיבה יתירה].
ברובד הרוחני, המילה מתייחסת לה': פרעה הבין שכוחם העצום של ישראל נובע "ממנו" – מהבורא ומדבקותם במצוותיו. לכן, מטרת השעבוד והמסים לא הייתה רק פוליטית, אלא ניסיון מתוחכם להחטיא אותם, לנתק אותם מההשגחה האלוהית שהגנה עליהם, ובכך להחלישם [כלי יקר, חומת אנך, אדרת אליהו].