לאחר שפרעה ויועציו החליטו להתחכם לעם ישראל, מתאר הכתוב את השלב המעשי הראשון של השעבוד. המטרה המרכזית של המצרים לא הייתה רק הפקת תועלת כלכלית, אלא שבירת רוחם וגופם של בני ישראל, מתוך תקווה שהעבודה הקשה תתיש אותם, תמעיט את הילודה ותמנע את התרבותם [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי כוונת המצרים הייתה לגרום לישראל למאוס בחיים במצרים ולהסכים לעזוב את הארץ מרצונם [ספורנו].
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו
על פי הפשט, המילה מתייחסת לעם ישראל כגוף אחד [רש"י, מזרחי]. עם זאת, המדרש מציג זווית פסיכולוגית מתוחכמת לתחילת השעבוד: המילה "עליו" נדרשת על פרעה עצמו. פרעה תלה תבנית של לבנה (מלבן) על צווארו ויצא לעבוד בעצמו. בדרך זו של עורמה ("בפה רך"), איש מבני ישראל לא יכול היה לטעון שהוא עדין או מכובד מדי לעבודה, שהרי המלך בעצמו עובד [תורה תמימה, צאינה וראינה]. רק לאחר מכן הפכה העבודה לכפייה אכזרית.
שָׂרֵי מִסִּים
המטרה הייתה למנות פקידים שייגבו את ה"מס". הפרשנים מסכימים כי אין מדובר במס כספי, אלא ב"מס עובד" – גיוס חובה של אנשים לעבודות ציבוריות עבור המלך, בדומה למקובל במשטרים ריכוזיים [רמב"ן, רלב"ג, שד"ל, קאסוטו, בכור שור]. השרים הללו לא היו ממונים על עצם המס, אלא תפקידם היה לרדות בעם ולגבות מהם את מכסת העבודה בפועל [רש"י, מזרחי, לבוש האורה].
באשר למשמעות המילה מִסִּים, עולות מן המקורות שלוש גישות:
- הגישה הבלשנית מזהה כאן שורש כפול (מ-ס-ס), בדומה למילה 'פתים' מהשורש פ-ת-ת [אבן עזרא, רשב"ם, גור אריה].
- גישה רעיונית דורשת את השורש מ-ס-ס במשמעות של המסת הכוח ושבירתו – השרים נועדו להתיש ולהמיס את כוחם של ישראל באמצעות העבודה [העמק דבר].
- גישה שלישית קושרת את המילה לשורש מ-א-ס, ומפרשת שמדובר בשרים נתעבים ואכזריים שהתנהגו בפחיתות מידות כלפי אנשים חפים מפשע [הכתב והקבלה].
לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם
התורה מדגישה כי העבודה לא נועדה רק לצורכי בנייה, אלא בראש ובראשונה למען העינוי, כדי להחליש את הגברים, למעט את קיום יחסי האישות ולפגוע בפריון [בעל הטורים, חזקוני, אבן עזרא]. המילה בְּסִבְלֹתָם מתייחסת לעול ולמשאות הכבדים שהעמיסו עליהם. הפרשנים מדקדקים בלשון הפסוק ושואלים: מדוע נכתב "ענותו" בלשון יחיד, אך "בסבלותם" בלשון רבים? הגישה המרכזית היא שהכוונה היא לסבלות של המצרים. כלומר, לענות את עם ישראל (העם, יחיד) באמצעות הטלת המשאות והעבודות של המצרים (רבים) עליהם [רש"י, גור אריה, ריב"א, ברטנורא].
וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה
רוב הפרשנים מסכימים כי מִסְכְּנוֹת הן אוצרות ומחסנים, שנועדו לאגור את תבואת המלך ורכושו, בדומה לתפקידו של ה"סוכן" שהוא שומר האוצר [רשב"ם, אבן עזרא, רש"י, בכור שור, קאסוטו]. עם זאת, חז"ל מציעים דרשות נוספות למילה זו המבוססות על שורש ס-כ-נ: ערים שמסכנות את בעליהן (מכיוון שהעוסק בבנייה עומד בסכנה ועלול ליפול), או ערים שמרוששות ("ממסכנות") את בוניהן, שכן מדינה שמשקיעה ממון רב בבנייה כזו סופה להתרושש [תורה תמימה, דעת זקנים, הדר זקנים, פרדס יוסף].
הפרשנים מציינים כי הערים הללו כבר היו קיימות קודם לכן כאוצרות חלשים או כערים רגילות, ובני ישראל רק ביצרו אותן, חיזקו אותן והפכו אותן לראויות לשמש כערי אוצר מוגנות למלך [רש"י, מזרחי, יריעות שלמה]. כמו כן, מודגש כי בני ישראל לא נאלצו לבנות מקדשים לעבודה זרה, שניבנו מאבן ושיש, אלא רק מבני ציבור של חומר ולבנים [קונטרס חיבה יתירה].
אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס
אלו הם שמות הערים שביצרו. חוקרים ופרשנים מזהים אותן כערים מצריות ממשיות, כאשר "רעמסס" נקראת על שם המלך שחיזק אותה והפך אותה לבירתו [שד"ל, קאסוטו, אם למקרא].
מנגד, המדרש רואה בשמות הערים רמז לאופי העבודה המייאש שהוטל על ישראל. לפי גישה זו, פרעה רצה להעביד אותם לשם העינוי ולא לשם התוצאה, ולכן נתן להם לבנות במקומות לחים וטובעניים כדי שהבנייה לעולם לא תסתיים: פִּתֹם – משום ש"פי תהום" היה בולע את הבניינים לתוך האדמה; רַעַמְסֵס – משום שהבניין היה מתרועע, מתמוסס ונופל, והם נאלצו לבנותו שוב ושוב [תורה תמימה, דעת זקנים, הדר זקנים].
למרות כל גזירות ההשמדה, המשאות והעבודה המפרכת שנועדה להפריד בין הגברים לנשותיהם, כוונת המצרים כשלה. בזכות נשים צדקניות שהיו מביאות מזון, מכלכלות ומעודדות את בעליהן בשדות, עם ישראל המשיך להתרבות באורח פלאי חרף העינוי [צאינה וראינה].