עמידתן של המילדות מול שליט מצרים האבסולוטי דרשה מהן לספק הסבר משכנע לאי-קיום גזרתו, תוך שימוש בטיעונים המשלבים פסיכולוגיה, סוציולוגיה והבנה רפואית. תשובתן מנוסחת בחכמה רבה ונועדה לשכך את חמת המלך, תוך שהן מציגות את המציאות בשטח ככזו שאינה מאפשרת להן לבצע את ההוראה בסתר.
בבואן להסביר מדוע לא המיתו את הילדים, פותחות המילדות בהשוואה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת. הן מסבירות לפרעה כי הנשים המצריות המוכרות לו הן מפונקות, חלושות ונוטות לעייפות רבה בעת הלידה, ולכן זקוקות לעזרה צמודה. לעומתן, הנשים העבריות קורצו מחומר אחר לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
את השוני המהותי הזה הן מסכמות במילה אחת מרכזית, שהפרשנים נחלקו במשמעותה: כִּי חָיוֹת הֵנָּה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת חיוניות, בריאות וכוח פיזי רב. לנשים העבריות יש כוח חיים פנימי חזק, הן ערניות ופעילות, ועל כן הן מסוגלות ללדת במהירות ובאופן עצמאי [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג, רש"ר הירש, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. חלק מהמפרשים מדגישים כי הניקוד של המילה מלמד שמדובר בשם תואר המעיד על חוזק ובריאות, בדומה למילים כמו "דָוֶה" או "רָוֶה", ולא בשמן של בהמות [שד"ל, רש"ר הירש].
גישה פרשנית שניה מסבירה כי משמעות המילה היא "מיילדות", כפי שמופיע גם בתרגומים לארמית המכנים אותן "חכימין" או "חייתא". כלומר, הנשים העבריות הן פיקחות ובקיאות בתהליך הלידה ממש כמו המיילדות עצמן, ולכן אינן זקוקות לעזרה חיצונית כדי ללדת [רש"י, ספורנו, מזרחי, מלבי"ם, בכור שור, נתינה לגר, דברי דוד, ברכת אשר].
לצד ההסברים הפשטניים, ישנה גישה מדרשית הדורשת את המילה כפשוטה – מלשון בעלי חיים. על פי גישה זו, הנשים העבריות נמשלו לחיות השדה היולדות בטבע מעצמן ללא צורך במיילדת [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה]. העובדה שהפסוק אינו משתמש באות כ' הדמיון (ולא נאמר "כי כחיות הנה"), נועדה להעצים את ההשוואה ולהצביע על דמיון מופלג ומוחלט [תורה תמימה]. ברובד רוחני יותר, יש המבארים כי בזכות צדקתן של הנשים העבריות, הן לא נכללו בקללת חבלי הלידה של חוה (שנקראה קודם חטאה "חיה"), ולכן ילדו ללא צער וקושי [פני דוד, פרדס יוסף, שפתי כהן, חתם סופר].
מתוך תיאור זה של הנשים העבריות, נגזרת טענת האליבי של המילדות: בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. (המילה אֲלֵהֶן נכתבה כאן באופן חריג וייחודי ללא האות יו"ד, בניגוד לשאר המקומות בתורה [מנחת שי], והמילה וְיָלָדוּ היא פועל בלשון עבר לנקבות [אבן עזרא]).
המילדות מסבירות לפרעה את הדינמיקה בשטח: בעוד האישה המצרית קוראת למיילדת עם תחושת הכאב הראשון, האישה העברית, בשל בקיאותה, ממתינה עד לרגע האחרון. כתוצאה מכך, המיילדת מוזעקת רק כשהלידה כבר בעיצומה, ועד שהיא מגיעה – התינוק כבר נולד [דברי דוד]. יתרה מכך, הנשים העבריות חשדו בכוונותיהן של המיילדות מטעם המלך, ולכן התחכמו והרחיקו את זמן הקריאה להן בכוונה תחילה [אור החיים, בכור שור].
מצב זה העמיד את המילדות בפני חוסר ברירה מוחלט, אותו הן מציגות לפרעה: מכיוון שהתינוק כבר נולד ומשפחתו כבר ראתה אותו חי, הרי שהמתתו בשלב זה לא תיראה כלידת נפל טבעית, אלא כרצח גלוי. מעשה כזה יגרום לכך שהנשים לעולם לא יקראו להן שוב, ואף עלול לעורר מהומה שאינה משרתת את האינטרס של המלך [ספורנו, ביאור יש"ר, קאסוטו].
אם כך, עולה השאלה מדוע המילדות בכל זאת הגיעו וטיפלו בתינוקות (כגון חיתוך הטבור, רחיצה ואספקת מזון)? על כך הן משיבות, כי לאחר שהתינוק כבר נולד, תפקידן הצטמצם לטיפול בוולד בלבד. לו היו מסרבות להעניק את הטיפול המסור הזה, היו מאבדות לחלוטין את אמון העבריות. לכן, כל פעולות הסיוע והטיפול שעשו, נועדו למעשה לרכוש את לבן של היולדות ולהסיר מהן כל חשד, כדי שיוכלו להמשיך בתפקידן [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, בכור שור].