תקופת האבות תמה, ומסך יורד על שנות השלווה של בני ישראל במצרים. הפרידה מן הדור המייסד אינה רק ציון עובדה היסטורית, אלא שרטוט של תהליך שקיעה הדרגתי, שבו הוסרו בזו אחר זו חומות ההגנה מעל האומה, עד לתחילת השעבוד.
הכתוב פותח במילים וַיָּמָת יוֹסֵף. חזרתו של הכתוב על עובדת מותו, שכבר הוזכרה בסוף ספר בראשית, נועדה להדגיש את תחילת אובדן ההגנה, שכן כל עוד היה חי, בני ישראל היו שקטים ומעונגים בארץ מצרים [אור החיים]. מותו של יוסף טרם פטירת שאר אחיו מוסבר בכך שנהג בעצמו שררה ורבנות, או משום ששתק ולא מחה כאשר אחיו התייחסו ליעקב במילים "עבדך אבינו" [הדר זקנים, תורה תמימה, פרדס יוסף]. עם זאת, עד יומו האחרון שמר יוסף על צדקתו כבימיו הראשונים, חרף היותו שליט במצרים [צאינה וראינה בשם רש"י]. סילוקו של יוסף מן העולם נתפס גם כחסד אלוהי, שכן ה' מסלק את הצדיקים טרם בוא פורענות וגזירות, כדי שלא יראו ברעה ויצטערו [שפתי כהן, אבן עזרא].
לאחר מכן מציין הכתוב את מותם של וְכָל אֶחָיו. שלב זה מסמן ירידה נוספת במעמדם של ישראל; כל עוד היה חי אפילו אחד מן האחים, המצרים רחשו להם כבוד ולא העזו לשעבדם [אור החיים].
לגבי זהותם של וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא, המילה דור מתארת את כלל האנשים החיים באותה תקופה [רש"ר הירש], והיא יכולה לכלול יחד אב ובנו [אבן עזרא, רלב"ג]. הפרשנים נחלקו למי בדיוק מכוונים הדברים. גישה אחת סבורה כי מדובר בדורם של בני ישראל, אותן שבעים נפש שירדו למצרים וילדיהם שנולדו בכנען [רשב"ם, ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. דור זה, שגדל בארץ ישראל, היה חדור באמונה ובתלות בה' המוריד גשמים, בניגוד למצרים שנשענו על חוקי הטבע ועל נהר הנילוס. מותם סימן את תחילת ההידרדרות הרוחנית של העם והשפעת התרבות המצרית עליהם [חומש קה"ת], אך חשוב לציין שכל ימיהם של בני דור זה, הם לא הגיעו לקלקול גמור [ספורנו].
מנגד, גישה אחרת מפרשת כי מדובר דווקא בדור של המצרים. המצרים בני אותו דור הכירו את גדולתו של יוסף וזכרו את הטובה שעשה עמהם, ולכן לא אפשרו לשום מלך להרע לישראל מתוך רגשי הוקרה. רק משמתו כולם, יכול היה לקום מלך חדש שהתכחש ליוסף ולשעבד את העם [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר]. יש המשלבים בין הגישות וסוברים כי הכתוב מתייחס הן לדור הישראלי והן לדור המצרי [חזקוני].
פטירתם של יוסף, אחיו וכל הדור ההוא ביטלה לחלוטין את החשיבות וההגנה שהיו לישראל [מלבי"ם]. אולם, למרות שהמגינים האנושיים הלכו לעולמם, ה' נותר עמהם [צאינה וראינה בשם רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מות הדור הישן פינה את מקומו להתגשמות עצומה של הברכה הקדומה לפריה ורביה שניתנה לאדם, לנח ולאברהם [קאסוטו]. הפער שניבע עם מות הדור התמלא מיד בריבוי עם עצום ומהיר, שהיווה בעצמו את הזרז הסופי לעורר את קנאת המצרים ולפתוח בשעבוד [אור החיים].