הדי ההתרחשות השמימית מהדהדים במרחב המקדש, ומבשרים על תמורה דרמטית ועל הוצאתה לפועל של גזרת דין. התנועה האלוהית אינה דוממת, אלא מלווה ברעש הממחיש את עוצמת המאורע ואת השלכותיו על העולם.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים מתאר את הרעש הנוצר מהשקת הכנפיים זו בזו בעת פריחתם ותנועתם של הכרובים נושאי המרכבה, בדומה למראה הנבואי הראשון [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קול זה אינו רק רעש של מעוף, אלא מבטא את הפקודה האלוהית היוצאת אל העולם, ומסמל את שינוי מערכות הטבע לקראת ביצוע גזרת העליון [מלבי"ם]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את הקול באופן רוחני וטרגי. לפי תפיסה זו, אין מדובר ברעש פיזי של כנפיים, אלא בזעקה, תפילה ותחינה של המלאכים הבוכים על חורבן המקדש ועל הסתלקות השכינה [אברבנאל].
הקול העז נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה, המזוהה כהר הבית או כעזרת הנשים. העובדה שהקול נשמע רק עד גבול זה אינה מעידה על חולשתו. להפך, הקול היה אדיר בעוצמתו, אך הוא היה נפסק ונחתך מיד בהגיעו אל החצר החיצונה, ולא חרג ממנה והלאה [רש"י, מצודת דוד].
עוצמתו של הרעש מתוארת במילים כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ. במקומות שבהם הקול נשמע, הוא היה חזק ומחריש אוזניים כקולו של ה' בעת מתן תורה בהר סיני [מצודת דוד]. מנגד, לפי הגישה הרואה בקול הכרובים בכי רוחני של מלאכים, האות כ"ף במילה כְּקוֹל אינה משמשת לדימוי של גודל ועוצמה, אלא לציון זמן. כלומר, זעקת המלאכים נשמעה בדיוק באותו הרגע שבו נשמע קולו של ה' המדבר אל האיש לבוש הבדים ומצווה עליו לשרוף את העיר [אברבנאל].