תהליך עזיבתה של השכינה את המקדש מתחיל בתנועה מן החדר הפנימי אל עבר החוץ. המילה וַיָּרָם מבטאת הרמה והסתלקות. כבוד ה' עוזב את הַכְּרוּב, מונח המשמש כאן כשם כללי לכרובים שעמדו על הכפורת בקודש הקודשים, ויורד אל מִפְתַּן הבית, שהוא האסקופה של קודש הקודשים [מצודת ציון, מצודת דוד]. לגבי עיתוי ההסתלקות הזו, יש המזהים אותה כהסתלקות זהה לזו שכבר הוזכרה קודם לכן בנבואת יחזקאל [רש"י], ויש המעלים אפשרות כי השכינה חזרה אל הכרובים וכעת היא מסתלקת מהם שוב [מצודת דוד].
להסתלקות זו מעל הכרוב ישנה משמעות עמוקה: היא מסמלת כי הפעולה העתידה להתרחש, שריפת ההיכל, לא תיעשה על ידי הכרוב, אלא בכוחו ובהשגחתו הישירה של ה' לבדו. ה' מכלה את חמתו בבית המקדש עצמו, וזאת במטרה להקל את העונש מעל עם ישראל [מלבי"ם].
כאשר הכבוד נוסע מקודש הקודשים החוצה, כמי שמתכונן לעזוב את ביתו, מתמלא הבית בענן. במקביל, החצר הפנימית שדרכה יוצא הכבוד מתמלאת באור הנֹגַהּ, שהוא הארה וזריחה מכבוד ה' [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כבוד ה' השוכן בענן מצטייר כאש ואור, אך הנֹגַהּ אינו האור העצמי והמקורי, אלא אור חוזר המשתקף ומתפשט אל החצר מתוך האור העצמי שנמצא בתוך הבית, שכן הנוגה תמיד מקיף את האור המרכזי [מלבי"ם].