ברגע הרה גורל במראה הנבואה, ה' מצווה על השליח השמימי לקחת אש שתשמש להחרבת ירושלים. תיאור זה חוזר להשלים את המהלך שהחל בפסוקים הקודמים, ומפרט את תגובתו של האיש לבוש הבדים לצו האלוהי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מיד כאשר נצטווה לקחת אש מבין הכרובים, ניגש האיש לבצע את שליחותו [מצודת דוד].
הפסוק מציין כי האיש נעמד אֵצֶל הָאוֹפָן, כלומר סמוך לגלגל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי המילה "אצל" משמעותה שהוא אכן נכנס ועמד ממש בתוך המרווח שבין האופנים כפי שנצטווה [מצודת דוד, רד"ק].
עם זאת, קריאה מדוקדקת מעלה פער בין הציווי האלוהי לבין ביצועו בפועל. בעוד שה' ציווה על האיש להיכנס אל מבינות לגלגל ולקחת את האש בעצמו, האיש רק עמד סמוך לאופן, ובסופו של דבר כרוב אחר הוא ששלח את ידו ולקח את האש עבורו [רד"ק, אברבנאל].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לשינוי זה, כאשר כולם מסכימים שאין מדובר בהמריית פי ה'. גישה אחת מסבירה כי האיש נמנע מלהיכנס פנימה מתוך יראה ופחד להיכנס למקום קדוש וגבוה ממנו, ולכן עמד בחוץ כדי לראות כיצד יתפתחו הדברים [רד"ק].
גישה אחרת, עמוקה יותר, רואה במעשיו ניסיון מכוון למתק את הדין ולהגן על ירושלים. האיש לבוש הבדים, המזוהה כמלאך גבריאל, פועל כמלמד זכות שמהותו היא חסד, ולכן פעולת שריפת המקדש מנוגדת לשליחותו הטבעית [מלבי"ם]. העובדה שלא לקח את האש בעצמו נועדה להקל את גזירת ההשחתה; העברת הגחלים מידו של הכרוב לידיו של האיש גרמה להן להצטנן מעט. בנוסף, האש הוחזקה בידיו במשך שש שנים, מזמן הנבואה ועד לחורבן בפועל, כדי שהגחלים יעממו ועוצמת הפגיעה תפחת [אברבנאל]. בחירתו לעמוד דווקא אֵצֶל הָאוֹפָן, המייצג את מערכת הטבע, נועדה להגן על המקדש דרך חוקיות הטבעית, בתקווה שה' יעשה חסד עם ישראל ויבטל את הגזירה [מלבי"ם].