העברת האש השמימית מסמלת את גזירת החורבן המרחפת על העיר והמקדש, אך בה בעת טומנת בחובה רחמים ועיכוב של מידת הדין. הפעולה מתחילה כאשר אחד הכרובים מושיט את ידו אל האש הבוערת ביניהם. הפועל וַיִּשְׁלַח מבטא הושטה, והפועל וַיִּשָּׂא עניינו לקיחה והרמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
האיש לבוש הבדים אינו אוסף את האש בעצמו, אלא הכרוב הוא שמרים אותה ומניח אותה אל חׇפְנֵי, כלומר אל תוך חלל כפות ידיו של האיש [ביאור שטיינזלץ]. לאחר קבלת האש מיד הכרוב, האיש לוקח אותה ויוצא כדי להשלים את ציווי ה' ולזרוק את האש על העיר [מצודת דוד, רד"ק].
לצורת מסירה עקיפה זו ישנה משמעות פנימית עמוקה. האש מייצגת את הגזירה הקשה של מעלה, והעברתה מיד ליד נועדה לקרר את הגחלים ולמתק את מידת הדין באמצעות מליצת זכות [מלבי"ם, רד"ק]. המדרש מוסיף כי האיש לבוש הבדים, המזוהה כהמלאך גבריאל, ביקש מהכרוב למסור לו את האש במכוון כדי שתצטנן במעבר בין הידיים. יתרה מכך, הוא החזיק את הגחלים עוממות בידיו במשך שש שנים, משנת הנבואה שנישאה בשנה השישית ועד לחורבן בפועל בשנת אחת עשרה, ובכך הקל את הגזירה ועיכב את חורבן המקדש [רד"ק, מלבי"ם].
כהערה נוספת על כתיב הפסוק, המילה לַכְּרוּבִים מופיעה בפעם הראשונה בכתיב מלא עם האות וי"ו, ואילו בפעם השנייה בה היא מופיעה בפסוק היא נכתבת בכתיב חסר [מנחת שי].