יחזקאל, פרק י׳, פסוק ז׳

חשבתם פעם איך אפשר להעביר בשורה קשה בצורה עדינה ורחמנית ככל האפשר? בחיזיון המיוחד הזה, אנו רואים אש שמימית שמסמלת את הגזירה על חורבן העיר והמקדש, אך בתוך המראה הזה מסתתרים המון רחמים. אחד המלאכים, שנקרא כרוב, ניגש אל האש. המילה וַיִּשְׁלַח פירושה שהוא הושיט את ידו, והמילה וַיִּשָּׂא מסבירה שהוא לקח והרים את האש. האיש שלבוש בבגדים מיוחדים לא אוסף את האש בעצמו, אלא הכרוב הוא זה שמרים אותה ומניח אותה אל חׇפְנֵי, כלומר ממש אל תוך חלל כפות ידיו של האיש. לאחר מכן, האיש יוצא כדי לקיים את הציווי של ה' ולזרוק את האש על העיר. אבל למה האש עוברת מיד ליד ולא נלקחת ישירות? למסירה הזו יש מטרה חשובה: היא נועדה לקרר מעט את הגחלים הבוערות, ובכך לרכך את העונש. האיש אפילו החזיק את הגחלים בידיו במשך שש שנים שלמות כדי לעכב את החורבן ולתת עוד זמן, ורק אז השלים את המשימה. כך אנו לומדים שגם כשיש גזירה קשה, היא מלווה בהמתנה וברחמים.