תהליך עזיבת השכינה את המקדש ממשיך להתפתח, כאשר מרכבת הכבוד מתרוממת ומתחילה את מסעה החוצה. שלב זה מתאר את התנועה המשותפת של הכרובים והאופנים, ואת עצירתם הסמלית בפתח המזרחי של המקדש.
הפרשנים מסכימים כי תיאור זה מהווה את מסע הסילוק השני של השכינה, בו היא עוזבת את אזור קודש הקודשים ועוברת אל העזרה [רש"י]. הנביא מתאר כיצד וַיִּשְׂאוּ הכרובים את כנפיהם כלפי מעלה, ומתרוממים לְעֵינַי בְּצֵאתָם מתוך הבית. יחד איתם מתרוממים וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם, כלומר באותו הגובה ובאופן שווה ומקביל לכרובים [מצודת דוד, מצודת ציון].
הפסוק משתמש בלשון יחיד במילה וַיַּעֲמֹד, אף שהנושא הוא רבים. מכך לומדים כי הכרובים, או דמות המרכבה כולה, עצרו ועמדו יחד כאחד [רד"ק, מצודת דוד]. הם נעצרו בפֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי, שהוא הפתח המזרחי של ההיכל הפונה החוצה, הרחק מקודש הקודשים [רש"י, מצודת דוד]. עצירה זו לא התרחשה על הקרקע, אלא כשהם מרחפים מעליה. הסיבה לעצירה בנקודה זו קשורה לאנשים שהיו שם והפנו את אחוריהם אל ההיכל, התנהגות שדחקה כביכול את כבוד ה' לצאת ולהתרומם מעל הארץ [רד"ק].
לבסוף מדגיש הכתוב כי עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה שכן כבוד ה'. הכוונה היא שכבוד ה' היה ממוקם מעל הכרובים, וליתר דיוק, מעל הרקיע הפרוש על ראשיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].