הנביא מזהה בוודאות כי הישויות השמימיות, הכרובים, הנגלות אליו כעת, הן למעשה אותן "חיות" שראה בנבואתו הקודמת על נהר כבר. זיהוי זה נשען על המראה החיצוני שלהן ועל אופן תנועתן הייחודי.
הפרשנים מסכימים כי המילים וּדְמוּת פְּנֵיהֶם וכן מַרְאֵיהֶם מצביעות על התאמה מושלמת: צורת הפנים והמראה הכללי שווים לחלוטין לאלו שראה הנביא בעבר. באשר למילה וְאוֹתָם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא "עצמם" או מהותם. כלומר, לא רק שישנו דמיון חיצוני, אלא שמדובר ממש באותן ישויות עצמן [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פירוש ייחודי מציע כי המילה וְאוֹתָם נגזרת מהמילה "אות" וסימן, והיא מכוונת לסימני ההיכר הספציפיים שבאמצעותם זיהה אותם הנביא [מלבי"ם].
תנועתם של הכרובים מתוארת במילים אִישׁ אֶל־עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ, כאשר המילה עֵבֶר משמעותה פאה וצד [מצודת ציון]. מאחר שלכל כרוב יש פנים הפונות לכל כיוון ורוח, הרי שבכל כיוון שאליו הם בוחרים להתקדם יש להם חזית. לכן, הם תמיד הולכים ישר מול פניהם מבלי שיצטרכו להסתובב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מכלול המאפיינים הללו – המראה, סימני ההיכר וצורת ההליכה – הוא שהוביל את הנביא למסקנה החד-משמעית כי מדובר באותה התגלות שחווה בעבר.